זמן לעסקים אסטרטגיים

טאייפ ארדואן כועס. הו, כמה שהוא כועס. ראש הממשלה האוטוריטרי של טורקיהיציין עוד מעט את יום השנה העשירי של עליית מפלגתו לשלטון. סקר דעת קהל אחרון מראה כי בפעם הראשונה ההפרש בינה לבין מפלגת האופוזיציה העיקרית גדל ל-30%.

בשנה הבאה ימלאו 90 לחידושה המלא של עצמאות טורקיה. דגלים מתרוממים עכשיו באיזמיר, לציין את גירוש היוונים בידי צבאות אטאטורק. טורקיה מעולם לא נהנתה מיוקרה בין-לאומית גדולה יותר. סקר חדש של פורום דאבוס מראה כי היא זינקה בשנה שעברה ב-16 שלבים בטבלת "הארצות התחרותיות ביותר", למקום ה-43 (ישראל ב-26, ראו weforum.org).

אף על פי כן, טורקיה אינה יושבת בטח. לא עלה יפה חזונו של שר החוץ שלה לכונן יחסים של "אפס בעיות" עם כל שכנותיה. האב המייסד אטאטורק, הואיל וחזה מבשרו את התוצאות המזעזעות של מדיניות חוץ הרפתקנית בימיה האחרונים של הקיסרות, גמר אומר להישמר מפני סכסוכי זרים. טורקיה קצרה את הפירות. היא ידעה את ימי השלום הארוכים ביותר של איזושהי ארץ באזור.

עכשיו, גבולה עם סוריה הוא אזור מלחמה כמעט לכל דבר. רבבות סורים גודשים את מחנות הפליטים שלה. יש סכנה, או לפחות חרדה, שמלחמת האזרחים הסורית תגלוש אל תוך טורקיה. אוכלוסייה עלאווית באזורי הגבול מתרעמת על תמיכתה של ממשלת ארדואן במורדים. העלאווים של טורקיה (למרבה המבוכה יש גם "אלווים", Alevi, שאינם בדיוק אותו הדבר) משלמים מחיר כלכלי כבד על שיבוש הסחר ועל הפסקת התיירות. על-פי דיווחים עיתונאיים, הם נושכים את שפתיהם למראה סורים מגודלי זקן בכיכרות אנטאקיה. הם מתגעגעים אל השורטס ואל המחשוף הפתוח.

"הימים השחורים של שנות ה-90"

מה בדיוק חשב ארדואן כאשר הטיל את משקלו לטובת המורדים? הוא כנראה חשב מה שחשב אהוד ברק באמצע השנה שעברה, זאת אומרת שלאסד נותרו שישה חודשים לכל היותר.

בשבוע שעבר דיבר ארדואן באוזני ועידה על "סובלנות דתית ואתנית". בשביל סוריה, הוא ייחד לשון שכמו נגזרה מנאומיו נגד ישראל לאחר משט עזה. סוריה, הוא אמר, היא "מדינה טרוריסטית", ובראשה עומד "משטר נפשע ואכזר". את הדיכוי בערי סוריה הוא השווה עם הטראומה הגדולה של ימי האסלאם הראשונים, קרב קרבאלה, שממנו ואילך התחיל הפילוג בין סונים לשיעים.

מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את קלפי ארדואן. הוא קיווה להגמוניה אזורית, אבל הוא אינו יכול להיות הגמון כאשר מגבלות כוחו נחשפות על גבולו ממש. יתר על כן, מלחמת סוריה מחדשת את תנופתה של המחתרת הכורדית. בעיתוני טורקיה נראות עכשיו השוואות עם "הימים השחורים של שנות ה-90".

בשבוע שעבר נמסר על חדירה נועזת של עשרות לוחמים כורדיים ממפלגת PKK המהפכנית אל עיר מחוז, מתחת לחוטמו של צבא טורקיה. הכורדים הופיעו בגלוי, באור יום, נכנסו לעיר, הניפו את דגליהם, ואחר כך תקפו עמדות של הצבא. עשרה חיילים נהרגו. איפה היו הגנרלים, שאל פרשן אחד, והזכיר כיצד התברר בחדירה קודמת של כורדים, כי "הגנרלים ישבו במשרדיהם, ושיחקו משחקי מחשב".

מרגלים איראניים מעבר לכל שיח

אם בעקבות משט עזה עיתוני טורקיה התמלאו דיווחים על מרגלים ישראליים מעבר לכל שיח, הנה עכשיו מתרבים הדיווחים על מרגלים איראניים. החודש נתפסו שני סוכנים איראניים, עם תעודות המזהות אותם כחברי המשמרות המהפכניים. הם שוטטו במזרח טורקיה, באזורים מיושבים בכורדים, ויצרו קשר עם אנשי PKK.

בנסיבות האלה הודיע שר החוץ של ישראל, כי "התנצלות בנוסח אמריקה לפקיסטן" היא המקסימום שממשלתו מוכנה לתת על המרמרה. ההתנצלות האמריקאית, שהייתה הבעת צער מנומסת, ניתנה באיחור ניכר על הריגת חיילים פקיסטניים באזור הגבול עם אפגניסטן. פקיסטן השעתה אז שיתוף פעולה צבאי עם ארצות הברית.

"אף מלה אחת יותר", ציטטו עיתוני טורקיה את אביגדור ליברמן. הם פרסמו גם ידיעות, שהוכחשו אחר כך, כי מנהל הסי.איי.אי בא לאנקרה לביקור חטוף, בניסיון להעלות ארוכה לפצעי טורקיה-ישראל. לשווא. הישראלים יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, חזרו הטורקים ואמרו, "עליהם להתנצל התנצלות מלאה, ולשלם פיצויים".

את דעתי על מגמות ארדואן ועל מניעיו חזרתי והבעתי כאן בשנים האחרונות, עוד לפני משט עזה, גם כאשר בישראל נמצאו לו הרבה סנגורים. מבלי להתאהב בארדואן אפשר לנסות לעשות איתו עסקים על יסוד אינטרס משותף. מה לנו משבר שאין איתו הזדמנות, כפי שאומרים לפעמים הסינים.

על גאווה ועל אינטרס

אין זה כלל מן הנמנע שארדואן זקוק עכשיו לישראל. הוא זקוק לה קודם כול כדי שתעזור לו לנער את האמריקאים מן הפסיביות שלהם כלפי סוריה. הוא זקוק לה, אולי, כדי להדוף את האיום האיראני. הוא זקוק לה, לפחות בעקיפים, כדי לטפל ב"טרור הכורדי". היא זקוקה לו קודם כול מפני שהיא צריכה בעלי ברית. היא זקוקה לו, מפני שבעזרתו היא יכולה להשיג יעד אסטרטגי מן המעלה הראשונה: הרחקת האיום האיראני אל מעבר לנהר השאט-אל-ערב, או לפחות אל גדות החידקל.

ידו של ארדואן בשום פנים אינה מושטת, היא לכל היותר מתנדנדת עכשיו באוויר. האם הסיכוי של ברית תועלתנית, ללא סנטימנטים, עם ארדואן נגד איראן וגרורותיה, מצדיק את ההשפלה הכרוכה בקבלת תנאיו ליישוב פרשת המשט? אני חושב שכן. גאווה לאומית היא בהחלט עניין חשוב, אבל אינטרס קיומי לאומי חשוב ממנה.

כן, בהחלט, לנשוך את השפתיים - ולנשק את היד ההיא.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com