מה שרע, רע מספיק, לעזאזל

מדינה שמוותרת לחברות ענק על מיליארדים ורודפת את האדם הבודד

א.

ביום חמישי שעבר הצטרפתי למשלחת של רופאים לזכויות אדם שנסעה דרומה אל גבול ישראל-מצרים, בניסיון לבדוק את 21 מבקשי המקלט מאריתריאה. אם עקבתם אחרי החדשות אתם ודאי יודעים את סוף הסיפור: הרופאים והאחיות לא הורשו לבדוק את האנשים, שישבו מחוץ לגדר שמונה ימים בחום הנוראי, רוב הזמן ללא אוכל וללא שתייה. לבסוף הוכנסו ארצה שתי נשים ונער מתוכם, והשאר "הורשו לחזור למצרים", כמו שאמר הכתוב, שזה בעברית פשוטה: נשלחו אל מותם הכמעט ודאי.

היה זה אחד הימים המדכדכים והמרתיחים שהיו לי לאחרונה. לא רק בגלל האריתריאים המסכנים שאותם כלל לא ראיתי ושאת מה שעבר עליהם איני יכול, וגם אתם לא, אפילו להתחיל לדמיין; גם לא רק בגלל הממשלה שלי האטומה והמרושעת, שלא יכולה להבחין בין זכותה להחליט מי ייכנס אליה ומי לא לבין האנושיות הכי פשוטה והכי מתבקשת - בני אדם מגיעים אל סף דלתך והם רעבים וצמאים וכואבים.

ומה אתה עושה? מכריז על שטח צבאי סגור מסביבם, מקים מחסומים, משאיר אותם להתייבש שמונה ימים, ואפילו לא נותן לרופא לבדוק אותם. כבר אין לי שום ציפיות מאלי ישי, בחיי, וגם לא מנתניהו, מליברמן או מברק - אלה כבר מזמן שכחו מה זה להיות בני אדם. כל מה שהם יודעים לעשות זה להתעמר בחלשים ולהחניף לחזקים.

מה שבעיקר הרג אותי שם, ביום הלוהט הזה בגבול, היה שלוות הנפש, או לכל הפחות האדישות, שלא לומר הכניעה, של רוב המעורבים בפרשה. השוטרים איישו את המחסום המאולתר שהוקם רק לכבוד הרופאים והעיתונאים - כל אחד אחר יכול היה להיכנס חופשי.

החיילים שעמדו מאחוריהם, הקצינים, המפקדים, האזרחים שבאו והלכו, אפילו הרופאים, האחיות, וגם אנחנו העיתונאים - כל אחד מאיתנו מילא בחוסר חשק את תפקידו: הקצין הצעיר שאמר "אני רק ממלא פקודות"; המג"ד שאסר על הרופאים להיכנס בטענה לסיכון ביטחוני; הרופא שאמר "אני מבין את החיילים, הם לא מרגישים טוב עם מה שקורה כאן"; העיתונאי (אני) שלא ניסה אפילו לעקוף את המחסום ולהגיע לכלואים; הפעיל החברתי שאמר "הגדר עובדת"; החובש הצבאי שאותו לא ראיתי ושהגיש עירוי דרך הגדר (כן, דרך הגדר); בג"ץ, שישב באותו היום בירושלים ודן בסוגיה, והחליט שלא להחליט.

הסיטואציה הייתה מזעזעת - כמה מאות מטרים מאיתנו שוכבים כבר כמה ימים בני אדם רעבים, חולים ופצועים, והמדינה מונעת מהם לראות רופא ולקבל טיפול, אבל האנרגיות היו של המתנה לערב ברידג' בבית אבות סיעודי. אם לא היית יודע על האריתריאים, היית יכול לחשוב שכל האנשים שבמחסום ליד קדש ברנע באו לצפות בצבע שמתייבש על מחסום הבטון.

איש לא צעק, איש לא פרץ, לאף אחד זה לא נראה דחוף. הרופאים חזרו ואמרו: לא באנו להתעמת, אפשר רק לדבר עם הממונה? החיילים חזרו וטענו לסיכון ביטחוני. העיתונאים חזרו והתייצבו מאחורי איזה קו דמיוני ששרטט להם מישהו בחול. כל אחד עשה את עבודתו. אף אחד לא ניסה לשרוף ת'מועדון. הכול היה חצי אוטומטי ורץ בחצי כוח.

ב.

אני מודה שגם אני לא ראיתי את זה עד שחזרתי הביתה וחשבתי על מה שהיה. גם אני לקחתי כמובן מאליו את כל מה שאמרו לי. הגדר עובדת. השטח חסום. החובש חובש. גם אני חשבתי שהחיילים והשוטרים אינם אנשים רעים.

אין להם ברירה. וזאת, אני חושב, הייתה החוויה המרכזית של השנה המסתיימת, ולא רק בסוגיית מבקשי המקלט: סבילות בלתי נסבלת. כניעה ללא תנאי. הורדת הראש. הפניית המבט. שינוי נושא השיחה. היי! הנה ציפור!

אבל ראו למה הפכנו בשנה הזאת: מדינה שבה שורפים דירות של מהגרי עבודה, שבה נערים עורכים לינץ' בערבים; שבה שורפים כנסיות ומסגדים; שבה יורקים על כמרים ברחוב ומעלים עצי זית באש; מדינה שכל מה שהיא מדברת עליו זה מלחמה אבל מפקירה אתכם ואותי בעורף; מדינה שהצעד היחיד שראש הממשלה שלה עושה נגד פיטורי עשרות אלפי עובדים הוא תכנון הקלה על פיטורי אלפים נוספים; מדינה שראשיה נכנסים ויוצאים לחדרי חקירות; מדינה שמוותרת לחברות ענק על מיליארדי שקלים אבל תרדוף אדם בודד עד חורמה; מדינה שבה אנשים מעלים את עצמם באש בגלל מצבם הכלכלי; ששריה אינם נושאים באחריות וראשה רק מנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות; מדינה שמרבית ידידותיה בעולם מתנערות ממנה, שהפערים הכלכליים שבה מטורפים ויוקר המחיה בה מאמיר מיום ליום; שמעסיקים בה מפטרים עובדים רגע אחרי שאמרו להם שהם משפחה; מדינה שעובדיה עניים, ועשיריה נוהגים שלא לשלם את כל חובותיהם.

מדינה שאינה מסוגלת לראות מה קורה לה: מקבלת בהבנה סלחנית, כמעט משועשעת, כתובות כמו "ישוע קוף" ו"מוחמד חזיר", אבל תהפוך עולמות על כל גילוי של אנטישמיות; מדינה שמדברת גבוהה-גבוהה על העולם שהתעלם מהשואה, ומתעלמת מפליטים הנוחתים בגבולה; מדינה שמתיימרת להגן על צביונה היהודי, אבל היהדות שלה מעוותת; מדינה שכל שבט בה שונא את האחר.

איני צופה בטלוויזיה, אבל לאחרונה נתקלתי בשתי קומדיות ישראליות חדשות. כל מה שאנשים עשו שם זה לצעוק זה על זה ולשקר זה לזה - זאת כשהם לא התעסקו בפיזור אמירות גזעניות. לא שהופתעתי מי יודע מה; זה היה קצת כמו לנסוע בכל מונית שירות או לשבת בכל בית קפה.

מה שהפריע לי לא היה רק הייצוג של הישראלי המכוער כמכוער קצת יותר ממה שהוא, כמו היעדרם המוחלט של רכות, חמלה, שותפות גורל ושל טוב לב פשוט.

ג.

לא הכול כל-כך רע, הם אומרים לך. אז נכון, לא הכול רע. באמת שלא. יש הרבה דברים טובים ויפים במדינה שלנו, כמו למשל זה, נו, מה שמו, האיכקורימלו, ברח לי. באמת, יש לנו מדינה פשוט מעולה, את זה אי-אפשר להכחיש ומי שמכחיש - שיבולע לו.

אבל מה שרע, רע מספיק, לעזאזל. ומלבד זאת, כמו שאמרתי בהתחלה, זה שהמצב רע פה, שם ובכל מקום, מטריד אותי פחות מהעובדה שכולנו מקבלים אותו פחות או יותר כמות שהוא ומסתפקים בעובדה שיש מישהו יותר למטה בשרשרת המזון, ותמיד יש מישהו כזה. אנחנו ציבור סביל, עייף וכנוע, שמקפיד ליפול לתוך כל בור שחופרים לו ולהסתחרר מכל ספין שמכינים עבורו. הביטו אחורה אל השנה שעברה, מה לא היה לנו: חרדים, ערבים, איראן, יוון, קואליציה - ממשבר למשבר כוחנו תש.

ומצד שני, האנומליה הישראלית המוכרת: הדבר היחיד שיותר גרוע מלא לעשות כלום הוא לנסות לעשות משהו. אם רק קם מישהו ומנסה לשנות או לומר משהו אחר - כולם מסתערים עליו ואוכלים לו את הראש במזלג ואת הכליות בכפית. הוא לא יעבוד יותר בעיר הזאת, כמו שאומרים.

ד.

אבל היי - הנה ציפור!

אז בנימה אופטימית זו אבקש לאחל לכל אחת ואחד מכם חג שמח, שנה טובה, או לפחות טובה יותר, שנת בריאות ואושר. מי ייתן והרוח תישוב בגבכם והשמש תאיר על פניכם. אחרי הכול, יש לנו ארץ נהדרת ולפחות אנחנו לא יוון, איטליה או ספרד - שלוש מדינות שכל מי שביקר בהן אי-פעם יודע שמדובר בלא פחות מגיהינום עלי אדמות. אז שייחנקו להם עם המיתון שלהם ושלא ייתנו לנו עצות, כי אנחנו יודעים טוב מאוד איפה הם היו בשואה.

הרהור

אם רק קם מישהו ומנסה לשנות, כולם אוכלים לו את הראש במזלג. הוא כבר לא יעבוד יותר בעיר הזאת, כמו שאומרים