אהבה קולומביאנית

לכי כדורגל מוכתרים לרוב הודות לתצוגות יוצאות דופן על הבמות המרכזיות של הענף. מפלה דרך קרויף, מראדונה וזידאן ועד לכוכבי העל הנוכחיים מסי וכריסטיאנו רונאלדו, כולם קנו את התהילה שלהם במונדיאלים, באליפויות אירופה, בליגת האלופות או גם וגם. זה אינו המצב אצל ראדמל פלקאו גארסיה זארטה, שבגיל 26 הפך לחלוץ האימתני בעולם, וזאת אף שטרם הותיר חותם על מי מהבמות הגדולות. פפ גווארדיולה, האיש שהביא את מכונת הכדורגל של ברצלונה לכדי שלמות, כינה אותו "חלוץ הרחבות הגדול ביותר שצמח בשני העשורים האחרונים". בעשרים השנים הללו, צריך לזכור, צמחו כמה אגדות רחבה דוגמת רונאלדו ורומאריו הברזילאים, גבריאל באטיסטוטה הארגנטיני, ראול הספרדי וסמואל אטו הקמרוני. האתר הנחשב goal.com כינה את פלקאו "איש המטרה המושלם", ובטיימס הלונדוני התפייטו: "שחקן שמעביר שיעורי אמנות בכדורגל".

כשמביאים בחשבון שהמחמאות הללו חולקו לשחקן שמצטיין בליגה האירופית (לשעבר גביע אופ"א), מפעל המועדונים המשני של הכדורגל האירופי - ומי שמכונה בזלזול "הגביע של הלוזרים" - הדברים מקבלים משמעות גדולה אף יותר, ולא במקרה. זה שנתיים רצופות שפלקאו מוביל את קבוצותיו לזכייה בגביע הזה, תוך שהוא מפרק בעוצמתיות את כל מי שעומד בדרכו. בעונת 2010-11 הוא עשה זאת במדיה של פורטו הפורטוגלית, כשכבש 17 שערים במהלך העונה שלה בליגה האירופית, בקצב כיבוש מסחרר של שער בכל 64 דקות וחצי בממוצע על המגרש. באותה עונה רשם פלקאו היסטוריה כשהפך לשחקן הראשון שכובש כמות כה גדולה של שערים במפעלים אירופיים בעונה אחת, תוך שהוא מנפץ את שיאו של אגדת רחבה אחרת, יורגן קלינסמן הגרמני. בעונה שעברה, ולאחר שנדד 600 קילומטרים מזרחה באי האיברי אל אתלטיקו מדריד, המועדון השני בחשיבותו בבירה הספרדית, פלקאו שוב נצץ בליגה האירופית, כשסיים כמלך השערים של המפעל עם 12 כיבושים, כולל צמד בלתי נשכח בתוך 34 דקות בגמר מול אתלטיק בילבאו.

פלקאו כבש למעלה ממאה שערים בשלוש השנים האחרונות, אולם נדמה שאנשי הכדורגל יסכימו כי הרגע המכונן, שבו הפך מראש השועלים לחבר בלהקת האריות של הכדורגל האירופי, הגיע בסוף החודש שעבר בסופר-קאפ - ההתמודדות השנתית בין הזוכה בליגת האלופות לבין הזוכה בליגה האירופית. כבר במחצית הראשונה כבש פלקאו שלושה שערים מרהיבים, תוך שהוא עושה צחוק מהגנתה של אלופת אירופה צ'לסי, אותה הגנה שעצרה אשתקד את ברצלונה בחצי הגמר. את המשחק, שהסתיים בתוצאה 1:4 לאתלטיקו, הגדיר פלקאו כ"טוב בקריירה". באופן מדהים, הוא כבש את כל השערים במשחק עם רגלו השמאלית, שאותה הוא הגדיר "הרגל החלשה".

מי שמכיר את פלקאו ושיחק מולו יודע שמדובר בצניעות חסרת ביסוס. לפלקאו אין רגל חלשה. למרות ממדיו הגופניים הצנועים - 1.77 מטרים ומשקל של 72 קילוגרמים - הוא ידוע בפיזיות שלו, באתלטיות נדירה ובכוח מתפרץ, שלא במקרה זיכה אותו בכינוי המחייב אל טיגרה (הטיגריס). מי שאמורים היו לזכות להיכרות קרובה עמו כבר הערב היו שחקני ההגנה של הפועל תל אביב, אבל מאמן אתלטיקו דייגו סימאונה החליט שהוא יסתדר בישראל גם ללא הכוכב הגדול שלו, במסגרת מחזור הפתיחה של הליגה האירופית. ב-22 בנובמבר תתארח הפועל תל אביב לגומלין בויסנטה קלדרון, אצטדיונה של אתלטיקו במדריד, ושם, אפשר לקוות, פלקאו כבר ישחק. עד אז, הנה הסיפור שלו.

ביקור באייאקס, חתימה בריבר

פלקאו נולד ב-1986 בעיר סנטה מרטה שבצפון קולומביה, השוכנת על חופו של הים הקריבי, ושידועה בזכות שלושה דברים עיקריים: ההיסטוריה העתיקה שלה; היותה יעד פופולרי לתיירים בשל חופה המרהיב; והעובדה שלא רק פלקאו, אלא גם גדול כדורגלני קולומביה בכל הזמנים, קרלוס ולדראמה, נולד בה. צמיחתו של פלקאו לכדורגלן על נשענת על קווי המתאר הקלאסיים של סיפורי הסינדרלה בעולם הכדורגל: סיפורו מתחיל באב אובססיבי שכשל בחלומו להפוך לשחקן גדול, ושמנסה להחיות מחדש את הפנטזיה באמצעות בנו. ראדמל אנריקה גארסיה קינג היה שחקן הגנה, שעשה קריירה סבירה בליגה הבכירה בקולומביה, אבל מעולם לא הצליח להשתלב בנבחרת הלאומית שבה רשם רק הופעה אחת, וגם לא הצליח לצאת לשחק בליגות בכירות יותר בדרום אמריקה, ודאי לא בליגות האירופיות. ב-1990 הוא פרש ממשחק פעיל, אבל ארבע שנים קודם לכן, כשנולד בנו, הוא קרא לו על-שמו, וכן הטביל אותו לנצרות בשם פלקאו - על-שמו של השחקן הברזילאי פאולו רוברטו פלקאו, שאותו העריץ האב.

בילדותו קיבל פלקאו שיעורי כדורגל פרטיים מאביו, במקביל להשתלבותו בקבוצת הילדים המקומית של סנטה מרטה. כבר בגיל 11, מערכת הסקאוטינג המשומנת של אייאקס ההולנדית גילתה את הפלא הצעיר, והזמינה אותו לשבועיים של מבחנים ושל התרשמות באמסטרדם, במטרה לשלבו במחלקת הנוער המהוללת של המועדון. במהלך השבועיים האלה נפגשו פלקאו ואביו עם שחקניה הבוגרים של אייאקס דאז, אדווין ואן-דר-סאר, האחים דה-בור, יארי ליטמאנן, וגם עם מיכאל לאודרופ, עוד אחד מהשחקנים הנערצים על-ידי האב. כל המפגשים התרחשו במסגרת הניסיון של הקבוצה לפתות את פלקאו להצטרף, ולשכנע את אביו להפקיד את הילד במועדון בצד השני של העולם. האב כמעט השתכנע, אך לאחר שאייאקס לא הסכימה לממן גם את שהותו בהולנד בצמוד לבנו, והבהירה כי תממן לו רק כמה ביקורים בשנה, השניים חזרו לקולומביה.

עם שובם, עברה המשפחה לבירה בוגוטה, שם קיבל פלקאו הזדמנות לשחק במחלקת הנוער של מיליונריוס, ממועדוני הפאר של קולומביה. ארבע שנים מאוחר יותר, בגיל 15, פלקאו כבר זומן לנבחרת הלאומית, ששיחקה בקופה אמריקה לנערים (עד גיל 17), והרשים את ראשי ריבר פלייט, אחד משני המועדונים הגדולים בבואנוס איירס ובדרום אמריקה בכלל. הפעם החליט האב שבנו כבר בוגר מספיק כדי לעזוב את הבית ולגור לבדו מחוץ לקולומביה.

בבואנוס איירס נתקל פלקאו לראשונה בחייו בקשיים שטומן בחובו ענף הכדורגל, עם מאמנים שלא מיהרו לשלבו בקבוצה הבוגרת. במהלך שנותיו הראשונות בקבוצת הנוער והמילואים של ריבר הוא החל להטיל ספקות ביכולתו להפוך לכדורגלן מקצועני, ולכן כשהגיע לגיל 18 החל במקביל לכדורגל ללמוד לתואר ראשון בעיתונאות באוניברסיטת פלרמו - על מנת למצות את זמנו בבואנוס איירס עד כמה שניתן, ולהכין לעצמו אופציה לקריירה חלופית. באותה תקופה החלה להתעצב גם האישיות של פלקאו. כממשיך דרכו של אביו, שהוא נוצרי אדוק, הפך לחבר בקבוצת לוקוס פור קריסטו (משוגעים על ישו). את אשתו הארגנטינית, לוריליי טארון, הוא הכיר באותם ימים, במהלך ביקור בכנסייה אוונגליסטית.

אפשר שפלקאו פספס קריירה מזהירה כעיתונאי, אבל בגיל 19, בעונת 2005-6, הוא קיבל הזדמנות ראשונה בקבוצה הבוגרת של ריבר פלייט, ומסלול חייו השתנה. כבר במשחק הבכורה שלו בקבוצה הוא כבש צמד במשחק מול אינדפנדיינטה. בשבע הופעות הליגה הראשונות שלו כבש שבעה שערים והפך במהירות לחביב הקהל. הוא קיבל את החוזה המקצועני הראשון שלו, וזנח את לימודי העיתונאות. בדרך הייתה גם פציעה קשה - שהשביתה אותו למשך 11 חודשים, ושגרמה ללא מעט פרשנים בדרום אמריקה לפקפק ביכולתו להמריא לגבהים שאליהם נסקה הקריירה שלו בתחילה - אבל גם התאוששות: בין 2007 ל-2009 הפך פלקאו לאחד החלוצים הפוריים בדרום אמריקה, עם 35 שערים ב-74 הופעות במדי ריבר פלייט. אז גם הגיע מבול הטלפונים מפורטוגל.

על שירותיו של פלקאו, שכבר הגיע באותה עת למעמד של אחת ההבטחות הגדולות של עולם הכדורגל, נלחמו שתיים מהיריבות המרות של הליגה הפורטוגלית - בנפיקה ליסבון ופורטו. האחרונה הסכימה לשלם עבורו לריבר פלייט 5.43 מיליון אירו - 700 אלף אירו יותר מבנפיקה - ולא הצטערה על ההשקעה. כבר בארבעת מחזורי הליגה הראשונים בפורטוגל הוא כבש ארבעה שערים. בשלוש עונותיו בקבוצה הוא הפך למכונת שערים (72 שערים ב-87 משחקים), ופורטו, הנחשבת לאחת מיצואניות השחקנים הגדולות ביותר בעולם (מכרה במהלך העשור האחרון שחקנים למועדונים אחרים בקרוב לחצי מיליארד אירו), לא איחרה לממש את ההשקעה. כך, לאחר הזכייה בליגה האירופית, הגיעה הצעה מאתלטיקו מדריד לרכוש אותו תמורת 47 מיליון אירו. תשואה של 765% בשלוש שנים, לא כולל השערים שכבש. פלקאו עצמו יצא מורווח גם הוא מן המעברים, ושכרו שודרג מ-4 מיליון אירו לעונה בפורטו ל-5 מיליון אירו במדריד. בשני המקרים, הרבה מעל ל-800 אלף דולרים שהרוויח בארגנטינה.

יחצה את הכביש?

כעת, אחרי שנה מצוינת במדריד - שלישי ברשימת הכיבושים רק לפנומנים ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו - השאלה המרכזית ביחס לפלקאו אינה אם יעשה את קפיצת המדרגה המיוחלת אל אחת מקבוצות העילית של הכדורגל העולמי, אלא מתי זה יקרה. "נתתי רק שנה אחת לאתלטיקו, וזה לא מספיק", שידר פלקאו לויאליות בראיון שנתן בשבוע שעבר. "המועדון הזה היה טוב אליי והוא ראוי לקבל עוד ממני". אבל לויאליות כבר מזמן אינה מטבע עובר לסוחר בעולם העסקים שמכונה גם הכדורגל המודרני, ועזיבה של פלקאו את אתלטיקו היא בבחינת עובדה מוגמרת.

אין זה פלא שאביו כבר החל בשבועות האחרונים לפטפט בנושא במרץ רב. כשנשאל האב על-ידי ה"אס" הספרדי אם בנו יעזוב את אתלטיקו בחלון ההעברות הבא של הכדורגל האירופי בחודש ינואר, ויצטרף לצ'לסי שהביעה בו עניין במהלך הקיץ הזה, ענה: "כן, זה מאוד סביר. יש שלוש קבוצות שמעוניינות בו - מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, וקבוצה רוסית". בראיון אחר לטלוויזיה הקולומביאנית הוסיף האב כי "המטרה כעת היא ריאל מדריד - לעבור לשם או לפרמיירליג. הבן שלי חולם על ריאל מדריד, כילד הוא תמיד רצה לשחק שם, אבל הבנתי שהמעוניינות בו הן צ'לסי ומנצ'סטר סיטי. אם הוא לא יעבור לריאל, אז שתיהן יהוו אופציות, והכול יהיה תלוי במשא ומתן בין המועדונים".

האב כמובן דומיננטי מאוד בקבלת ההחלטות של בנו, אבל סוכנות השחקנים שמייצגת אותו ומנהלת עבורו את המשאים ומתנים היא גשטיפיוט הפורטוגלית, בראשות הסוכן ז'ורז'ה מנדש. גשטיפיוט נחשבת לסוכנות השחקנים המובילה בכדורגל העולמי, ועם לקוחותיה נמנים כוכבי על דוגמת כריסטיאנו רונאלדו, אנחל די-מאריה, טיאגו סילבה ומנג'ר ריאל מדריד ז'וזה מוריניו.

 ספרד

במובן זה, פלקאו כבר הצטרף לליגה של הגדולים, ואף שמעבר ליריבה העירונית השנואה אינו תסריט סביר עבור בחור טוב כפלקאו, שוודאי לא ירצה לצער עד כדי כך את אוהדי אתלטיקו, הרי גם האוהדים השרופים ביותר של המועדון ממדריד מבינים שלא נותרו להם עוד הרבה מאוד משחקים לראות את פלקאו כשהוא לובש את חולצתם. הטעם פשוט - קבוצה בדרג של אתלטיקו, עם ערימת החובות שהיא סוחבת, אינה יכולה להרשות לעצמה להחזיק שחקנים כמוהו לאורך זמן (ראו מסגרת משמאל). עבור אתלטיקו, מכירת שחקנים אינה מותרות שנועדו להעשיר את קופת המועדון או את כיסו של בעל הבית. מדובר באמצעי הישרדותי שאם לא תנקוט אותו - תקרוס. חד וחלק. זאת הסיבה לכך שהיא מכרה למנצ'סטר סיטי את הכוכב הגדול ביותר שלה עד לא מזמן, סרחיו אגוארו הארגנטיני (תשלום שבאמצעותו רכשה את פלקאו), וזאת גם הסיבה לכך שוויתרה על שוער העתיד של הכדורגל הספרדי דויד דה-חאה לטובת מנצ'סטר יונייטד ותמורת 20 מיליון אירו.

לפי דיווח בערוץ הטלוויזיה Telemadrid, עסקה בין צ'לסי לבין אתלטיקו עמדה על סף סיכום כבר בקיץ האחרון, ובמסגרתה הציעה צ'לסי לפלקאו את השכר הגבוה בתולדות הפרמיירליג: 15 מיליון אירו נטו בעונה, סכום שיציב אותו בראש טבלת המשתכרים בפרמיירליג, לפני וויין רוני ממנצ'סטר יונייטד ויא-יא טורה ממנצ'סטר סיטי, שמרוויחים כל אחד 10 מיליון אירו לעונה. לשם השוואה, צמד האסים של הכדורגל העולמי, רונאלדו ומסי, מרוויחים 12.5 מיליון אירו ו-10.5 מיליון אירו בעונה (בהתאמה). תוסיפו לכך את הסכם החסות האישי שעליו חתם פלקאו עם חברת פומה, שמוערך במיליון וחצי אירו בשנה, ותגיעו למסקנה שעתידו הכלכלי מובטח.

כעת כל שנותר לפלקאו הוא לדאוג לעתידו הספורטיבי ולהוכיח גם על הבמות הגדולות של הכדורגל העולמי שהוא מלך ראוי.

הישרדות VIP

לאתלטיקו אין ברירה אלא למכור את הכוכב הגדול שלה

אתלטיקו הוא אמנם המועדון השלישי בפופולריות שלו בספרד מבחינת מספר האוהדים שלו, אחרי ריאל מדריד וברצלונה; והוא גם השלישי הכי מעוטר בתארים אחריהן, עם תשע אליפויות ועם תשעה גביעים (האחרונים בדאבל ב-1996), אבל הפער בינו לבין שתי הגדולות עצום.

המציאות כיום באתלטיקו היא שמי שמנהל את הקבוצה בפועל הוא גם מי שמשמש כבעל השליטה ברוב מניות המועדון, מיגל אנחל חיל-מארין, בנו של חזוס חיל, שהיה הבעלים השנוי במחלוקת של הקבוצה עד מותו ב-2004. נשיא אתלטיקו הנוכחי, אנריקה קרזו, הוא בעל מניות משני, והשניים, שמסוכסכים ביניהם, קיבלו בירושה מחזוס חיל קבוצה, שמעבר לסקנדלים שאפיינו את האיש שעמד בראשה, התנהלה גרוע מבחינה כלכלית. ההתנהלות הגרועה מקבלת ביטוי בחובות עצומים הרובצים על ספרי החשבונות של אתלטיקו, בשווי של למעלה מחצי מיליארד אירו. באופן קריטי, חלק ניכר מהחובות הללו (278 מיליון אירו) תצטרך אתלטיקו לפרוע כבר בשנים הקרובות, מה שמגביר עוד יותר את הלחץ על מנהליה מצד הבנקים הספרדיים, המצויים גם ככה במצוקת אשראי נוכח המשבר הכלכלי החריף שחווים גוש האירו בכלל וספרד בפרט.

למעשה, רק לברצלונה ולריאל מדריד יש חובות כבדים יותר, ובניגוד לאתלטיקו, שרשמה בחמש העונות האחרונות הפסדים תפעוליים קלים, לשתי הגדולות יש מודלים רווחיים שמבוססים על חוזי עתק של זכויות שידור, על שלל ספונסרים ועל אהדה גלובלית שמתבטאת במרצ'נדייז ובאצטדיונים מלאים בתיירי כדורגל. השתיים גם נהנות מתמיכות ציבורית, בנקאית וממשלתית כה נרחבות, עד שאין כמעט תסריט שיגרום להן להתרסק פיננסית. זאת אי-אפשר לומר על אתלטיקו, שמהדוחות הפיננסיים הרשמיים שלה ניתן ללמוד כי היא מנסה להציל את עצמה בשנים האחרונות, הן באמצעות מכירת שחקנים והן באמצעות מכירת נכסים (בעיקר נכסי נדל"ן באצטדיון של הקבוצה, הויסנטה קלדרון, שטחים הצמודים אליו, כמו גם שטחי מגרש האימונים של הקבוצה).

בתחשיב שערך בלוג כלכלת הכדורגל Swissramble, נמצא כי ללא מכירת השחקנים והנכסים, אתלטיקו הייתה מסיימת את השנים 2011-2006 בהפסד תפעולי כולל של 229.3 מיליון אירו. למזלה, יש לה מספיק נכסים להתפרק מהם, ואת השנים הללו היא סיימה במינוס של 16 מיליון אירו בלבד. באקלים הזה, קל להבין מדוע בקרוב מאוד נראה את ראדמל פלקאו מככב בקבוצה אחרת.