הנקראות ביותר

תערוכת ה"חמור" של עולם האמנות

תערוכה קבוצתית חדשה בבית בנימיני משקמת את תדמיתו האפרורית של תחום הקרמיקה, הנחשב ל"חמור" של עולם האמנות

"חמור", התערוכה חדשה בבית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית בתל-אביב, מזמינה את צופיה למסע בזעיר אנפין. מסע בזמן ומסע בין קטגוריות אמנותיות שונות, שמתקיימות בדרך-כלל ביקומים מקבילים, והמפגש ביניהן נדיר ומעניין.

האוצרת רויטל בן-אשר פרץ, הידועה בתערוכותיה המורכבות והעמוקות ("מוזיאון הטבע", "נעלי עקב בחול" ועוד), התחברה כאן למקורותיה כבוגרת המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. נקודת המוצא לתערוכה הוא החמור אפרים, שפיסלה אמנית הקרמיקה המנוחה לידיה זבצקי, שהייתה "אחת המנהיגות של כת הקרמיקה בארץ", כפי שמגדירה זאת בן-אשר.

זבצקי אימצה חמור ירושלמי מוכה, קראה לו אפרים וטיפלה בו. עבודתה האחרונה, בשנת 2000, הייתה פסל חימר בדמותו, הניצב עד היום במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.

- למה "חמור"? שם התערוכה נשמע קצת סתום.

"חמור, חימר, חמור (בשורוק). חמור הוא חיה חסרת הוד והנה החמור המפוסל של לידיה משנת 2000 מקבל מעמד של מעין 'נמרוד' (פסלו האיקוני של יצחק דנציגר) של הקרמיקה הישראלית. בית בנימיני מחפש אחר הסינתזה בין עולם הקרמיקה שיש לו מסורת ופרקטיקה משלו לבין האמנות העכשווית. התערוכה הזו פותחת דיון כזה, כשהיא משלבת בין יוצרים ומדיומים".

ואכן, יש מעט מאוד קרמיקה בתערוכה. בגלריה שבקומה הראשונה מציגה הילה עמרם, לצד פסל החמור הלבן (שחזור עשוי קלקר), גינה מוזרה הנראית כמעבדת צמחים, שבה הירוק החי והצומח מתערבב ברעיל ובסוטה.

מרסל קליין, העומדת בראש בית בנימיני, מצביעה על אגנית רחצה וקיר מרוצף אריחי קרמיקה לבנים, שכאילו נלקחו מחדר האמבטיה הפרטי של דירה דלה ופשוטה. קרמיקה בסיסית, לא מפונפנת, שיש בה מידה של השתקפות עמומה מהגינה של עמרם ומחלון הראווה הגדול. גם זו קרמיקה, גם זו עכשוויות. "האחו שעמרם יוצרת לחמור צומח ומהביל. שילוב של טהרה ולובן עם תרעלה וסכנה", כדברי בן-אשר.

מיתוג מחדש

אל הקומה השנייה מוביל גרם מדרגות רצוף חמורים ירוקים, קטנים ומעוותים קלות, הממשיכים במסעם עד הגג הפתוח. סדרת עבודות בשיבושים מינימליים שיצר רועי מעין. מעין גם מציע למכירה חולצות בהדפסי חמור, במהדורה מוגבלת, חתומה וממוספרת. כך הוא מכניס אלמנט של מיסחור לתערוכה ומעלה שאלה על הגבולות הנהוגים בין עבודת אמנות למוצר. שאלה שמטרידה לא מעט יוצרי קרמיקה, הנמצאים בתפר שבין art ל-craft.

"ביחס לאמנות, הקרמיקה משולה לחיית עבודה. טכנית, אפרורית, נטולת זוהר. היא חמור, לא סוס. חיה נחותה ללא הילת הכריזמה שדבקה באמנות העכשווית", אומרת בן-אשר.

בקומה השנייה, לצד כלים המציגים נופים מיניאטוריים של איתמר לוי, מציג אורי שפירא "גידול" בחומר, ההולך ומתפשט ומשתלט על המרחב. זוהי יצירה מרשימה ומרתקת, המשלבת את היכולת האלכימאית שלו ליצור חומר חי, לשלוט בו ולאבד שליטה בו-זמנית.

"אורי לקח מהמחלקה לקרמיקה את היכולת החקרנית", אומרת בן-אשר. "הילה עמרם היא מעצבת גרפית בהשכלתה. גם היא מייצגת את הפיוז'ן של מי שבא משולי האמנות. כאוצרת אני אוהבת לעבוד עם non-artists, אולי בגלל שכך אני יוצרת את האמנות שלי".

בית בנימיני, רח' העמל 17, ת"א, ימים ב'-ה' 19:00-11:00, שישי, שבת 14:00-11:00. כניסה חינם

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות