אנשי עסקים מספרים על האנשים שלעולם לא יסלחו להם

גיא ברעם, מבעלי ומנכ"ל ברעם - פרסום מקורי

"אני נחשב כאדם מאוד סלחן שבאמת סולח לכולם על הכל, אבל יש אדם אחד שאני לא יכול לסלוח לו - מאמן הכדורסל בבית הספר היסודי שלי. הייתי אז הילד הנמוך והשמן בכיתה, וכל החברים שלי הצטרפו אז לקבוצת נבחרת הכדורסל של בית הספר. גם אני רציתי, אבל המאמן פסל אותי עוד לפני שהוא בחן אותי וראה אותי משחק. הוא אמר לי 'אתה נמוך מדי ואתה שמנמן מדי ואתה לא יכול אפילו להיבחן'. זה נורא העליב אותי וזה הצית אצלי אש מטורפת. זה היה עניין של סטטוס חברתי. כולם שיחקו בנבחרת ולכל מי שהיה בנבחרת היה ז'קט עור כזה עם המספר והשם שלו, ובמשך שלוש שנים מכיתה ו' עד כיתה ח', לא שיחקתי בנבחרת והתהלכתי בבית הספר בלי הז'קט הזה.

"זה היה בטורונטו, קנדה, שם גדלתי, ומאותו רגע שהמאמן אמר לי את מה שאמר, החלטתי שאני מוכיח לו ההפך. מדי בוקר קמתי מוקדם והלכתי למגרש הכדורסל להתאמן, גם במינוס עשרים מעלות. לאט לאט היכולות שלי גברו וגם הטבע עשה את שלו, וגבהתי מאוד ורזיתי, ובכיתה ט' כבר התקבלתי לנבחרת של התיכון. בהמשך הייתי בנבחרת המכללות והגעתי לטופ של הטופ כששיחקתי פעמיים עם מייקל ג'ורדן במחנה אימונים של נייקי, שמעטים משתתפים בו. בסופו של דבר הגשמתי חלום ילדות שיכול להיות שהפך לכל כך גדול ומשמעותי דווקא בגלל שאמרו לי 'לא'".

אבי ברססט, מנכ"ל ובעלים של רשת הולנדיה

"הייתה לי מחנכת בשם שולה, מכיתה ז' עד ט', בתיכון באר טוביה. היא הייתה מחנכת נוקשה והכל אצלה היה צריך להיות 'ביי דה בוק'. כל מה שעניין אותה זה שהילדים ישבו זקוף ושהציונים שלהם יהיו טובים. ממש לא מישהו שאפשר להתחנך על-פי דרכו. בכל המפגשים שהיו לה עם ההורים שלי, היא דאגה לומר את מה שהיא חשבה עליי בלי לחסוך מהם כלום. היא השתמשה במילים 'ממנו לא יצא כלום'. ההורים שלי נבהלו, כי הם מהדור ההוא שחשב שהמורה הוא אלוהים.

"בזמן שהיא הייתה עסוקה בציונים, אותי עניין ליצור ולהמציא דברים. באתי מבית חקלאי, גידלנו ירקות וחיות, ואני בניתי בבית מכונות חקלאיות שיעזרו בעבודה. בניתי עזרים לתהליך החליבה וכל מיני תוספות לטרקטור לפריקת כלים מהירה יותר. זה מה שעניין אותי. הייתי ילד יעיל מאוד, ובשמונה בבוקר, כשהיה צריך לצאת לבית ספר, זה היה בשבילי כמו לצאת להפסקה.

"לפני כמה שנים פגשתי אותה באחת התערוכות שהצגתי בהן את הולנדיה. ניגשתי אליה ואמרתי לה 'אני רוצה להראות לך מה המציא הילד הזה שאמרת שלא יצא ממנו כלום' והראיתי לה את המיטה שהמצאתי, שהיום היא אבן דרך במיטות המתכווננות בעולם. היא הייתה נורא נבוכה ולא הפסיקה להגיד כמה היא מתנצלת וכמה היא מרגישה טיפשה.

"אחרי התיכון מעולם לא המשכתי ללימודים גבוהים, אבל אני לא חושב שזה בגללה. לא הייתה לה השפעה עליי, כי לא לקחתי אותה ברצינות. כבר בתור ילד חשבתי שהיא טיפשה גמורה שמפספסת את המטרה. היה לי ברור שאני יכול ללמד אותה על המון נושאים שהיא לא מבינה בהם כלום. ידעתי שאני עוד אוכיח לה שאני לא אעשה משהו רגיל, אלא אמציא משהו שיהיה תרומה לאנושות, ואני באמת מאמין שהתרומה שאני נותן לאיכות החיים של האנשים היא מאוד משמעותית".

בני פדני, מנכ"ל ובעלים של רשת פדני תכשיטנים

"הרבה עצות אחיתופל קיבלתי בחיי ואחת מהן הייתה של איש עסקים שהיה בזמנו מאוד מקורב אליי, שדחף אותי לפתוח חנות של פדני ברב מכר גלילות. זה היה בדיוק כשהחלה עונת הקניונים. אחרי פתיחתו והצלחתו הגדולה של קניון איילון ברמת גן, נפתח הרב מכר בגלילות, מה שהפך לימים למתחם הסינמה סיטי. היה שם את הסופר הגדול ושדירת חנויות שעברת בהן בדרך לסופר. החבר ההוא, שהוא אדם מכובד מאוד בקהילה העסקית, המליץ לי לפתוח שם, הוא אמר שתהיה שם תנועה ערה של אנשים כי זה על כביש הרצליה-תל אביב-נתניה, ואני נכנעתי ללחצים. בבטן הרגשתי שזה לא נכון, וברור שהייתה לי הברירה החופשית להגיד לא, אבל סמכתי עליו, ופעלתי בניגוד לאינסטינקטים שלי ופתחתי שם. החנות הייתה כישלון, ותוך שנה סגרנו אותה.

"כמובן שהחברות נפגמה כי אחרי שאתה מקבל עצה כזו אתה מתחיל לחשוב אם זה נעשה בתום לב, וכשקיים חשד קשה לשמור על החברות. זה הופך להיות חקירה מעמיקה מאיפה הגיעה העצה הזו. בסופו של דבר אני לוקח את האשמה עליי וזה לימד אותי להקשיב יותר לקול הפנימי שלי. היום הקול הקטן הפנימי שלי הוא השופר שמכוון אותי, ולרוב הוא צודק. למדתי להגביר את הווליום שלו.

"כמובן שיש עוד אנשים שאני לא סולח להם, אבל אלה כבר אנשים שפגעו בי ברמה האישית, בלי שום קשה למקצוע, ואת אלו אני משאיר לכרית בלילה".

 בני פדני / צילום: סיון פרג'

שמוליק כהן, מנהל חטיבת שוורצקופף פרופשיונל בחב' הנקל

"לפני שבע שנים, כשהייתי בן 36, כיהנתי כסמנכ"ל שיווק ומכירות בחברה גדולה מאוד. היו לי 220 עובדים ו-15 מנהלים מתחתי וניהלתי מחזור של 120 מיליון שקל. זה היה תפקיד מאוד מסיבי ותובעני של מחלקה שעובדת 24 שעות ביום, העבודה באה איתי הביתה ולא היו לי חיים. בעקבות החלטה מודעת ותהליך של קריאת ספרי מודעות ולימודי רפואה סינית, החלטתי אז, אחרי שבע שנים במקום הזה, לשנות את אורחות חיי. היו לי כבר שלושה ילדים והחלטתי להיות יותר ידידותי לסביבה ולשמור על עצמי. כחלק מהשינוי החלטתי שבצהריים אני עושה אתנחתא אמיתית ויוצא החוצה מחוץ למשרד ואוכל ארוחת צהריים, ובשש בערב אני מקפל את העניינים ומפסיק לעבוד, הולך לחדר כושר וחוזר הביתה לילדים.

"מהרגע שהתחלתי לעבוד ככה המדדים שופרו, המחזור גדל והרווחיות גדלה. גם הביצועים של העובדים השתפרו, אפילו שהם יישרו איתי קו וגם הם יצאו בזמנים נורמליים. זו החלטה שהיה דרוש בשבילה אומץ, אבל הבאתי תוצאות אז הרשיתי לעצמי. הייתי במשרת אמון, כמספר 2 בחברה, אבל זה לא עזר לי. יום בהיר אחד חזרתי מארוחת הצהריים, והבעלים והמנכ"ל אליו הייתי כפוף נכנס אליי בכניסה בריונית לחדר ואמר לי 'מה זו ארוחת הצהריים הארוכה הזו?'. הייתי יוצא לזמן שבין שלושת רבע שעה לשעה. הוא אמר שלא מקובלת עליו ארוחת צהריים של יותר מחצי שעה. אחרי כמה שבועות הוא שוב העיר לי, ונמאס לי. אמרתי לו 'הגענו לסוף, תכין מסמך סיום העסקה'. הוא חשב שהוא יפעיל עליי לחץ אבל אני עמדתי בשלי. הוא ניסה לעשות שרירים ואני נתתי לו הודעה של חצי שנה מראש, ראיינתי את המועמדים שהחליפו אותי והעברתי חפיפה מסודרת. מאותו יום נשבעתי שלעולם לא אעבוד תחת מנהל רודן ולעולם לא אהיה מנהל רודן בעצמי.

"זה לימד אותי להיות מנהל טוב יותר. בחיים לא אעיר לעובד שלי מתי הוא בא לעבודה וכמה זמן אורכת לו ארוחת הצהריים. מבחינתי הוא יכול גם לשתות אספרסו לקינוח, ויכול לקחת את החברה שלו לבחור לה שמלה בארבע אחר הצהריים. אני מאציל סמכויות, עושה המון קואוצ'ינג למנהלים שלי והם מלאי חופש מבפנים, ובגלל זה הם נותנים את כל כולם ואם צריך הם גם עובדים בסופי שבוע ובלילות. מי שנשאר במשרד מהבוקר עד הערב יוצא מתוסכל ולא יביא לך תוצאות. הבוס הזה עשה אמנם מעשה בלתי נסלח, אבל לימד אותי להיות מנהל טוב יותר, ועל זה אני מודה לו".

 שמוליק כהן / צילום: ארקדי ברונשטיין

עודד סלומי, מנכ"ל חברת ויזה העולמית בישראל

"כשהייתי בן שבע הורי עברו לגור בבולטימור, ארה"ב. לפני כן גרנו בתל אביב, אבי היה רופא ובאותה תקופה לרופאים היה הרבה יותר קל להיקלט במערכת הבריאות בארה"ב. בבולטימור אין הרבה ישראלים, לא כמו בניו יורק או בלוס אנג'לס, והייתי שונה. גרנו בפרבר של בולטימור והגעתי לשם בכיתה ב', ושם היינו צריכים לחכות להסעה של בית ספר באוטובוס הצהוב, שזה אייקון בארה"ב. הגעתי ביום הראשון, עמדתי איפה שכל הילדים עומדים, האנגלית שבפי הייתה מאוד מגומגמת ושמעתי את אחד הילדים, שאפילו היה קטן ממני, מיטשל קייסוף קראו לו, ואני לא אשכח את השם שלו כל חיי, צוחק עליי. הוא היה אחד המקובלים, שכולם סביבו. כפי שאני זוכר את זה ואני לא חותם על כך שזו ההיסטוריה המדויקת, הוא צחק על השם שלי, שבאנגלית יכול להיתרגם כ-הו-דד. הוא סיפר בדיחה שמאוד הצחיקה את הילדים האחרים ואמר: 'כשעודד נולד הרופא חשב שהוא מת (DEAD) והוא אמר "הו, היז דד" ובגלל זה הוריו קרואו לו "הו-דד'. אני מבטיח לך שמיטש בכלל לא זוכר את זה, אבל כשאני הבנתי שכולם צוחקים עליי, היה לי מאוד קשה. בארץ אני הייתי הילד המקובל שצוחק עם כולם, והנה אני מגיע למקום שאני לא מבין בו כלום ולא מכיר בו כלום ועושים ממני צחוק.

"מאז זה חזר על עצמו כל יום בהסעה, וזה די הרס אותי. לא שיתפתי את ההורים שלי בקשיים שלי כי הרגשתי שיש להם מספיק קשיים משלהם. זה כל כך נחרת אצלי, שכשהגשנו מועמדות לקולג'ים בגיל 17 כתבתי את החיבור האישי שלי על החוויה הזו. ככה התקבלתי להרווארד. זו צלקת שנשארה אצלי הרבה שנים ומעוררת אצלי אפילו עכשיו את הרגשות האלה. מיטש קייסוף זה שם שכתוצאה מהאירוע הזה מלווה אותי וכשראיתי אותו בפייסבוק לפני כמה שנים נחרדתי. היום כשיש לי שלושה ילדים אני מאוד קשוב אליהם ומאוד חשוב לי לרדת לעומק בחיים החברתיים שלהם ולוודא שלא עובר עליהם משהו כזה".

עילאי מזרחי, סמנכ"ל ומבעלי הרשת המשפחתית רמי לי

"העסק שלנו החל כעסק משפחתי שהקים אבי ברחוב הקישון בואכה דרך יפו בשנת 1971. הוא זיהה שכל הנישה של אופנת הריון לא מטופלת בארץ, וכגזרן עשה מה שהוא יודע לעשות והחל לייצר בגדי הריון ולמכור אותם לחנויות כסיטונאי. כשאנחנו, שלושת הילדים שלו, נכנסנו לעסק במהלך שנות התשעים, אף חנות עוד לא מכרה אך ורק אופנת הריון, ואצלנו בראש הייתה תלויה השאלה האם יש קיום כלכלי לרשת שכל מה שהיא עושה זה למכור אופנת הריון.

"החלטנו שאנחנו רוצים לקחת את העסק צעד אחד קדימה ולהפוך לקמעונאים. בשנת 2001 החלטנו לפתוח את הרשת והייתה לנו תחושה שאנחנו מציעים משהו חדשני ויש לאנשים צורך בו, ושהוא לא מתחרה באף אחד ולא נוגס באף אחד. חשבנו שנגיע לקניונים וכל קניון ירצה בנו. רמי לי הייתה כבר קיימת עשרים שנה וחשבנו שהשם המוכר שלנו יעזור. היעד שלנו היה חמישה סניפים בשנה הראשונה ועשרים סניפים תוך שלוש שנים.

"פנינו בתפוצת נאט"ו לכל הקניונים בארץ, והתגובה שקיבלנו מכולם הייתה אחת: שלילית. היו כאלה שהתעלמו מאיתנו, היו כאלה שהמציאו תירוצים והיו כאלה, כמו אשת עסקים בכירה, שאמרה 'חבר'ה, אתם דרום תל אביב, אתם לא מתאימים לתמהיל". אחד הקניונים הבכירים בארץ היה שייך אז למשפחתה, ומרוב שהוא הצליח והייתה להם רשימת המתנה ארוכה, לה היה תפקיד מוגדר: להחליט מי ייכנס לקניון ומי לא. באנו לפגישה, והיא לבשה את הבגדים שלנו, היא היתה לקוחה קבועה שלנו, ועדיין לא נתנה לנו להיכנס לקניון. זו הייתה התנשאות וזו הייתה סטירת לחי.

"לדרום תל אביב יש קונוטציה של בזאר ושל סטוקים מסין, ולנו היו מעצבות משנקר וייצור מקומי. היא לא הייתה היחידה, בסירובים הראשונים הייתי כל כך בטוח בעצמי שאמרתי 'הפסד שלהם' והמשכתי הלאה, כשהבנתי שהגישה זהה הבנתי שמה שאני צריך הוא לעבוד על המיתוג שלנו ולהתנתק מתדמית ה'דרום תל אביב'.

"בסופו של דבר אריק ערד מקניון רננים היה היחיד שהסכים לתת לנו צ'אנס. ברגע שקיבלנו את החנות שם, ההתייחסות כבר הייתה אחרת. היום יש לנו 26 סניפים ואין קניון בארץ שלא מציעים לנו בו חנות. רוב האנשים שאז לא הסכימו לקבל אותנו, הם חברים שלנו היום ויש הרבה הערכה הדדית. היום הם מתייחסים אלינו אחרת, ונותנים לנו יחס מועדף".

 עילאי מזרחי / צילום: עמיר צוק