עוד לא אבדה

הכי קל להמשיך עם ההלקאה העצמית ("ניצחנו את לוקסמבורג הקיקיונית"); אבל הדרך המרעננת, וההתפתחות המדהימה של תומר חמד לשחקן-על, זורעים תקווה

1. השבוע, בדיוק לפני 31 שנה, שיגרה נבחרת ישראל את צפון אירלנד למונדיאל השני והלפני אחרון שלה, כשמחצה את פורטוגל בר"ג 1-4. אתמול החזירה צפון אירלנד קצת מהחוב שיש לה למפעל הציוני כשעצרה את פורטוגל ב"דרגאו" של פורטו על 1-1.

יחד עם ההופעה המרעננת מאוד של ישראל בשבוע האחרון, חזרה הנבחרת לתמונת הסיכויים, ולא רק למראית עין. במידה ותנצח את שלושת המשחקים שלה מול צפון אירלנד ואזרבייג'אן (שניים מהם בבית), יהפכו צמד המשחקים שלה מול פורטוגל ומשחק הבית של פורטוגל מול רוסיה, למשחקי מפתח. הבעיה היא הפער העצום בין הפוטנציאל של ההתקפה הפורטוגלית לחולשה של ההגנה הישראלית, גם אם הפער בדירוג פיפ"א לפני השבוע הנוכחי (מקום 3 לפורטוגל, 82 לישראל), יצטמצם בשני הכיוונים.

2. ישראל עמדה בציפיות הטבעיות וניצחה את לוקסמבורג פעמיים, ועדיין - בצורה משכנעת הרבה יותר מהסיכויים שנתנו לה. לא ברור מה גרם לאנליסטים לפקפק ביכולות של ישראל לנצח את הגמדה הזאת, שלמעט הניצחון על שווייץ (שווה ערך לניצחון הישראלי בפארק דה פראנס), והניצחון של דודלאנז' על רד-בול זלצבורג האוסטרית הקיץ במוקדמות ליגת האלופות - אין לה כלל הישגים ספורטיביים (אם מתעלמים מהזהב של ז'וסי בארטל ב-1,500 מטר בהלסינקי 1952).

ואיזו שטות מוחלטת זו היתה לפחד מלוקסמבורג, במיוחד בהתחשב בהיסטוריה: מאז מוקדמות יורו 1996, בהם ישראל לראשונה לא הוגרלה מהדרג הנמוך ביותר - היא שמטה נקודות מול הנבחרת החלשה בבית רק פעם אחת (מול מלטה ב-2003).

3. לכבוש תשעה שערים, אף אחד מהם לא מקרי, בתוך חמישה ימים - זה יוצא דופן עבור הנבחרת. אפילו אם זו רק לוקסמבורג. לא רק שהנבחרת המשיכה לשחק באותה דרך ורצינות אחרי השישייה של יום שישי גם במשחק אתמול (ג') - אפילו תומר חמד הצליח לא להסתנוור מהמחמאות, והמשיך להכות בברזל בעודו חם. לא רק הניצולת של חמד (תנסו להיזכר מתי הוא החמיץ בכלל בשבוע האחרון), אלא גם העובדה שהנבחרת שיחקה בדיוק כפי שצריך לשחק מול לוקסמבורג: לנצל את קו ההגנה האחרון שלה שיוצא רחוק מהשער, כדי לנוע לעומק ולתפוס את ההגנה ביציאה איטית לנבדל.

כמות השערים שישראל הרוויחה באחד על אחד מול השוער, היתה מופת לסקאוטינג. לא אופייני בכלל לכדורגל הישראלי, אבל מאוד אופייני לאלי גוטמן. הוא בחר את השחקנים שיכולים למסור לעומק (נאתכו, ראדי ומליקסון) ואת השחקנים שיודעים לנוע לעומק (חמד ובן בסט), ועכשיו כל הדיבורים על בניון ושכטר מיותרים לא רק בגלל הכבוד או אי הכבוד שרוכש להם גוטמן, אלא בגלל שהם לא היו נחוצים במשחק הזה.

חמד עלה אתמול למקום השני ברשימת שחקני הנבחרת שכבשו הכי הרבה שערים ב-11 ההופעות הראשונות שלהם (ראו טבלה). רק נחום סטלמך כבש שער אחד יותר (תשעה) ב-11 ההופעות הראשונות שלו. לא רק שחמד כמעט השיג אמש את סטלמך, הוא גם התחיל להזכיר את 'ראש הזהב': גם ביכולות הנגיחה הנפלאות שלו, וגם בתנועה הנהדרת מאחורי קו ההגנה אל קדמתו. שנים - ובאמת מדובר על שנים - שלא היה לנו חלוץ רחבה כזה. ואל תגידו רונן חרזי. מי שמזכיר את חרזי דווקא הוא בן בסט.

הכובשים המצטיינים של נבחרת ישראל בתום 11 משחקים
 הכובשים המצטיינים של נבחרת ישראל בתום 11 משחקים

4. גוטמן אמר אתמול כי לא הופתע מהיכולת של הנבחרת, אלא הופתע מהיכולת שלה בשני המשחקים הראשונים. עכשיו, כשגם היכולת התאזנה וגם הטבלה, מוזמן גוטמן להמשיך את הקו. לבחור שחקנים שמתאימים למשחק הבא ולא שחקנים שהתקשורת מפמפמת אותם. במדינות נאורות קוראים למאמן הנבחרת או "סלקטור" או "טים שף". בפעם הראשונה זה שנים, יש לנו גם מזה וגם מזה. ולא, אלה לא הניצחונות מול לוקסמבורג הקיקיונית, אלא הדרך בה הם הושגו.

צרו איתנו קשר *5988