שולפים קרניים

לפני מספר חודשים שיחקו ילדיו של ד"ר חיים ברגר בחצר ביתם שבמדרשת בן-גוריון יחד עם ילדי השכנים. כמה גרגרים מקערת הפופקורן שלהם נפלו על הדשא וצדו את מבטו הבוחן של היעל שעמד בסמיכות לחצר והתבונן במתרחש. הוא נכנס לגינה, ליקט קצת פופקורן, עד שאת תשומת לבו תפסה אטרקציה אחרת: צעצוע גדול מגומי בצורת זברה. "היעל הזמין את הזברה לקרב", צוחק ברגר, "הוא נגח בה עד שהיא נתפסה בין הקרניים שלו ויצאה לו מטווח הראייה. לרגע אחד אפשר היה לזהות מבוכה אצל היעל, שלא ידע לאן נעלם לו האויב".

את הסיטואציה הזאת הסריט ברגר והעלה ליוטיוב (סרקו את הברקוד המופיע בהמשך וצפו), בסרטון שבו נשמעים הילדים צוחקים בפה מלא, ובעיקר אינם מפחדים כלל מקרבתו של היעל. "כל העניין היה מאוד משעשע בעינינו", מספר ברגר, "אבל חלק מתושבי המדרשה תפסו את זה אחרת. היו שניגשו אליי ואמרו לי - 'זה כל-כך מזעזע מה שקרה', 'הילד שלך היה כל-כך קרוב' וכולי. זה משקף את הקיצוניות שבתגובות הקיימות במדרשה לנוכחות של היעלים".

היעל שביקר את משפחת ברגר אינו מהווה מראה חריג ביישוב הקטן, שם טושטשו הגבולות שבין הטבע המוגן לבין האדם: עשרות רבות של יעלים פוקדים מדי יום את המדרשה, משוטטים ברחובות ובחצרות הבתים ללא פחד או רתיעה, ומבלים את מרבית יומם ביישוב. במרכז המדרשה, מספרים תושבים, ניתן לראות יעלים בכל שעה ביממה. ותיקי היישוב מספרים כי הם אינם זוכרים תקופה שבה היעלים היו כל-כך קרובים פיזית אליהם, רחוקים רק מרחק יריקה, עומדים ומתבוננים בהם בשלווה כשהם יוצאים להליכת בוקר או ערב, והרעיון לנוס מפניו של האדם כלל אינו עולה בדעתם.

מאיפה מגיעים היעלים? למעשה, מקרוב מאוד: אזור מחייתם הטבעי סמוך למדרשת בן-גוריון ומתרכז בעיקר במצוקי צין, בעין עבדת ובנחל חווארים. היעלים, הניזונים בעיקר מצמחים, מגיעים ליישוב כדי לחפש מזון ומים, ומטרתם זו, מעידים התושבים, מקדשת את כל האמצעים: בזו אחר זו הגינות נרמסות, פרחי הנוי והצמחים נזללים, ענפי עצים נתלשים, גדרות נהרסות וצנרות נפגעות. ומעבר לנזק החומרי והכספי, בקרב רבים מהתושבים קיימת תחושה של אי-נוחות - ובחלק אחר פחד של ממש.

בשנה האחרונה התפשטה תופעת הטבע הבלתי טבעית הזאת והגיעה לשיא בקיץ האחרון, אז החליטו תושבי המדרשה לפעול בנושא ולחפש פתרונות. אלא שמגוון הדעות שבהן אוחזים התושבים מעורר ביישוב פולמוס של ממש, שבצדו היבטים זואולוגיים, אקולוגיים וחברתיים. כעת על התושבים להכריע אם לאפשר לשכנים ארוכי הקרניים לחיות בקרבם בשלווה, או אם לגרשם בחזרה לטריטוריה הטבעית שלהם; ולמעשה לבחור צד בין הנוכחות המטרידה והמציקה לעתים של היעלים, לבין הייחודיות שבתופעה והקסם הרב שנושאות עמן חיות הבר הללו.

"בעבר היעלים שוטטו רק בשוליים של המדרשה ולא העזו להיכנס למרכז היישוב. היום הם נכנסים ממש לעומקה", מאשר ד"ר אסף צוער, אקולוג מחוז הדרום ברשות הטבע והגנים, ומונה סיבה שנייה לתופעה: "בשנה האחרונה הייתה בצורת קשה בדרום, והמחסור באוכל גרם לחיות להידחק לכיוון בני האדם. אני מעריך שבמקביל קיים גם אלמנט לימודי - הצעירים בעדר רואים את המבוגרים ולומדים מהם".

את תהליך התקרבותם הפיזית של היעלים לבני האדם ניתן לראות במקומות נוספים בארץ, דוגמת מכתש רמון ובית ספר שדה עין גדי. "יעלים עוברים די בקלות תהליך של התרגלות לבני אדם", מציין פרופ' דיוויד זלץ מהמחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן-גוריון. "הם לומדים במהירות שבני האדם לא פוגעים בהם. אובדן הפחד מאפשר להם להגיע קרוב מאוד אלינו, עד כדי מטרים ספורים. הם מתרגלים להתעלם מבני האדם ונהנים מהמזון שהם מספקים".

ניילונים בקיבה, פחית בשיניים

הספירות השנתיות שעורכת רשות הטבע והגנים - שאגב, היעל הוא סמלה - מגלות כי מספר היעלים בנגב לא גדל בשנים האחרונות. באזור שדה בוקר, שבו נמצאת המדרשה, נספרו אשתקד 117 יעלים. ד"ר צוער מעריך שבפועל מסתובבים במרחב זה כ-150 יעלים, מספר דומה לשנים קודמות. אז למה השנה, יותר מתמיד, מגיעים יותר ויותר יעלים למדרשה? אחת הסיבות לכך היא שבמרוצת הזמן מראים היעלים סימני התרגלות לבני האדם, ומפסיקים לראות בנו איום.

סיבה שנייה היא כאמור המחסור באוכל ובמקורות המים. המזון שאותו מלקטים היעלים נע בין צמחים, פרחים ודשא מגינות התושבים, ועד אוכל תעשייתי שנותנים להם תושבים או עוברי אורח. אין זה נדיר לראות מטיילים שמתעלמים מן השלטים המבקשים שלא להאכיל את חיות הבר, ובמקום זאת מלעיטים אותן בתכולת הצידנית המשפחתית - חטיפים, פירות ומכל הבא ליד. ד"ר צוער מספר, בצער ניכר, על משפחה שקנתה פיצה במצפה רמון וצ'יפרה גם את היעל במשולש. "אנחנו רואים את זה אחר כך ביעלים שמתים ויש להם למשל ניילונים בקיבה או מאכלים שהם אכלו ולא היו טובים להם. הייתה יעלה שנגסה בפחית של סבן-אפ והיא נתקעה לה בפה. היינו צריכים להרדים אותה ולהוציא את הפחית מבין השיניים".

צוער מציין בעיה נוספת שיוצרת הקרבה לבני האנוש: היא מעלה את רמת החיכוך של היעלים מול חיות אחרות, למשל כלבים. אמנם תושב המדרשה חיים ברגר מספר כי התושבים מקפידים לשמור על כלביהם קשורים, והוא סבור כי זאת אחת הסיבות להגעתם ללא חשש למדרשה, אולם צוער מדווח כי "בכל שנה יש תמותה של מספר יעלים בגלל כלבים. יש גם פגיעות שונות של יעלים, שלפעמים מנסים להימלט מהכלבים ונתקעים בגדרות". לדבריו, השנה יסומנו היעלים באזור שדה בוקר באמצעות תגי אוזן. "המטרה היא לעקוב אחר השרידה שלהם - כמה שורד כל פרט ואם יש הבדלים בין היעלים שמגיעים למדרשה לבין אלה שנשארים בסביבה הטבעית".

זלץ מוסיף כי מגמת ההתקרבות גורמת לשינוי אבולוציוני של ממש: "הדריכות אצל חיות הבר הללו יורדת. אם על כל פיפס קטן - אוטו שעובר בכביש או רעש אחר - הם ירימו את הראש המורכן שלהם שמחפש אוכל על הקרקע, לא יישאר להם זמן לפעילויות קיום אחרות. אז הם לומדים להתעלם - לא רק מבני האדם, אלא מהכול, בזמן שהם צריכים להיות מודעים לכך שיש טורפים ושהם ניתנים לטריפה. חיות בר מסתובבות בעדר כי הוא מספק הגנה; יש בו ריבוי של עיניים וזה מאפשר להן להקדיש פחות זמן לחיפוש איומים ויותר זמן לאכילה. כשהן חיות בקרבת בני האדם ויש הרבה הפרעות, הן מפסיקות להיות דרוכות. הלחץ האבולוציוני שדוחף להיות בקבוצה כבר אינו קיים, עד כדי כך שזה משנה את כיוון ההתפתחות האבולוציונית. התהליך שמתרחש באזור שדה בוקר אינו טוב - לא לטבע ולא לתושבים. חיית בר לא צריכה לבוא במגע עם בני אדם".

גם צוער בעד הפרדה; "ללא קשר לתלונות התושבים, אנחנו, כרשות הטבע והגנים שאחראית על היעל כחיה מוגנת, מאוד לא מרוצים מהתופעה. המטרה שלנו היא לנתק כמה שיותר בין התושבים לבין היעלים. לא להאכיל ולא ליצור קשר; אני לא רוצה לראות חיות בר מתערבבות עם אנשים. המלצנו לתושבים על פתרונות ועכשיו הם צריכים לקחת אחריות ולהחליט".

ההמלצות כוללות הקמת גדר חשמלית סביב היישוב, או גדר חשמלית פרטית למי שמעוניין בכך בביתו. זאת פגיעה בצביון של המקום.

"המדרשה נמצאת באחד המקומות הערכיים ביותר בנגב. יש שם גם דורסים, נשרים, בזים וחיות נוספות. אבל אם באים לגור בטבע, צריך לדעת שהטבע לא תמיד יודע לייצר גבולות; לפעמים צריך ליצור לו גבולות".

היעלים יצליחו לשרוד בלי מקורות המזון שהם מוצאים במדרשה?

"ברגע שניצור נתק עם המדרשה, ברור שאוכלוסיית היעלים תקטן כי יהיה פחות אוכל, אבל זה לא יהיה בשיעור דרמטי. זאת תהיה אוכלוסייה טבעית עם ממדים טבעיים, שאוכלת מהמזון הטבעי".

מי ישלם את המחיר?

דילמת ההתמודדות עם היעלים מעניינת במיוחד במדרשת בן-גוריון, שבה מתגוררים כ-360 משפחות לצד כ-150 סטודנטים, ובסך-הכול כאלף איש. רבים מתושביה עוסקים בזואולוגיה, באקולוגיה ובמקצועות ירוקים אחרים, והטבע הוא חלק בלתי נפרד מחייהם. לכאורה, הם הראשונים בתור לקבל בטבעיות יחסית את השכנים הפרוותיים. אלא שאי-הנוחות גוברת לאחרונה בקרב חלק מהתושבים, שמוכנים לוותר ברצון על גן החיות הפרטי שמחרב להם את הגינה, ולאחרונה שיגרו חלק מהם תלונות בנושא אל ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שמוליק ריפמן. "הסתובבות היעלים בתוך היישוב ובין בתי התושבים היא פגיעה כלכלית של עשרות אלפי שקלים בשנה - בצמחייה, בעצים ובתשתיות המים", אומר ראש המועצה. "אל מול הפגיעה, הקהילה צריכה להחליט אם היא מוכנה לשלם את המחיר. בכל מקרה, המועצה תהיה שותפה בתכנון ובסיוע תקציבי לכל פתרון מוסכם שיינתן על-ידי הגורמים המקצועיים ותושבי המדרשה".

ריפמן העביר את הטיפול בסוגיה לוועדת איכות הסביבה של המועצה, אשר מינתה צוות מיוחד לנושא. הצוות כולל תושבים מתנדבים ואת היועץ האקולוגי והסביבתי גיא רותם, תושב המדרשה אף הוא. על הצוות להציג פתרונות אפשריים, תוך התחשבות ברצונות הסותרים של התושבים. "יש במדרשה את כל ספקטרום הדעות", מסכים רותם. "יש צד אחד שאומר, בואו נגדר את כל היישוב בגדר חשמלית וגמרנו; צד אחר אומר, בואו נפתח כאן ספארי ותחנות האכלה; ויש גם דעות באמצע. זה קשור לכך שבשנים האחרונות היישוב גדל ועבר שינוי דמוגרפי. יש פה אוכלוסייה שהגיעה ליישוב לפני עשרים-שלושים שנה כי היא רצתה לחיות בטבע, ויש אנשים שהגיעו בשנים האחרונות בגלל סמיכות למקומות תעסוקה וקרבה לבאר שבע".

לברגר, אקולוג המתמחה בהתנהגות בעלי חיים ובעל חברה לטיולים אקולוגיים, ברור איפה היעלים צריכים להיות. "אותי מעניינת הרווחה של בעל החיים ומה נכון לו. לא בריא ליעלים להיות תלויים בגינות שלנו ובפחי האשפה. אפשר לראות מיד על עיניים של יעל אם הוא רגיל שבני אדם מאכילים אותו".

מה הפתרון?

"אני חושב שלפני שמקימים גדרות, צריך ללמד אותם בחזרה לחשוש קצת מהאדם ולשמור מרחק מפניו. היה פה מקרה של יעל שנכנס לתוך בית, וזה מצב לא טוב, לא ליעלים ולא לתושבים. אני בונה תוכנית, שאותה נגיש לרשות הטבע והגנים, ובמסגרתה אני קורא להוציא את היעלים מפחי האשפה ולהחזיר אותם לטבע. המטרה היא לשנות את הרגלי התזונה שלהם על-ידי שינוי ההתנהגות והיחס לאדם כאל מקור מזון. זה תהליך מורכב שצריך להיעשות בהדרגה, עם מינימום פגיעה, אבל המצב הנוכחי, שבו לא עושים דבר, פוגע ביעלים הרבה יותר".

ברגר אינו היחיד שלא ממהר לאמץ את רעיון הגדר החשמלית; יש תושבים שהמחשבה על כך מעוררת בהם פלצות. "זה רעיון ביזארי", אומר חנן אפשטיין, צלם העוסק גם בהדרכה במכון למורשת בן-גוריון. "לסגור את כל המדרשה זה לקחת את הטבע בהדרו ולעשות ממנו פרובינציה. אני לא מתכחש לעובדה שיש תושבים שזה מפריע להם, אבל יש לנו סוג של תופעת טבע מיוחדת במינה. היעלים הם נכס. צריך לחשוב על פתרון נקודתי לתושבים שמתלוננים, ואם מישהו רוצה לגדר את הגינה הפרטית שלו, זו זכותו (ראו מסגרת). צריך גם לזכור שהיעלים היו כאן לפנינו ולמצוא פתרון שמכבד אותם".

אפשטיין מכיר את היעלים מקרוב. במשך ארבע שנים תיעד במצלמתו את חייהם, ואשתקד הוצגה במועצה האזורית תערוכה שלו בנושא. "אני עורך הדין של היעלים", הוא אומר בחיוך. "מטרת התערוכה הייתה לקרב את התושבים ליעלים, להראות להם את סגנון החיים המרתק שלהם וכמה הם מרשימים. אני גר כ-300 מטרים ממצוק נחל צין, ורואה אותם עולים לפה בכל בוקר בסביבות חמש וחצי. יש לי טבע כל הזמן מול הבית. כל-כך הרבה אנשים מגיעים למדרשה - תושבים, מטיילים, ילדים - וכולם נהנים מהיעלים. עכשיו למשל, באוקטובר, מתרחשת תקופת החיזור של הזכרים, ובכל שנה מחדש מרתק לראות את זה".

יש תושבים שאומרים שבתקופת החיזור הזכרים תוקפניים יותר, מה שמעלה את מפלס הפחד אצלם.

"מתוך הניסיון שלי, של כל השנים שהסתובבתי איתם, אין מצב שיעל תוקף אדם. לא היה ולא יהיה".

בניגוד לאפשטיין, פרופ' זלץ שאנן הרבה פחות לגבי הסיכוי לסכנה ממשית לבני אדם: "כל חיית בר יכולה להיות מסוכנת במצבים מסוימים וצריך לזכור את זה. הסכנה קיימת גם אם עד כה הם לא פגעו באנשים, ולא צריך לחכות עד שמישהו ייפגע".

"רוצים פתרון בר קיימא"

בסוף החודש צפויה "ועדת היעלים" להציג מספר פתרונות אפשריים לתושבי המדרשה, לצד עלותם הכלכלית, ואלה יועלו להצבעה. גם הצעותיה של רשות הטבע והגנים יועלו, כולל למשל פתרון אקולוגי של שתילת צמחים שונים שהיעלים אינם אוהבים לאכול בשטחי המדרשה. "אנחנו לא רוצים פתרונות כמו ירי ביעלים או תחנת האכלה חיצונית", מבהיר צוער, "אנחנו רוצים פתרון ארוך טווח ובר קיימא".

יועץ הוועדה רותם אומר כי הוא אינו פוסל שום כיוון, כולל הקמת הגדר החשמלית ("זה נשמע רע אבל מדובר בגידור נמוך יחסית שלא יבלוט במיוחד"). עם זאת, לדעתו גדר כזאת לא תשים קץ לסיפור. "צריך יהיה לשים מעברי בקר, שערים מסתובבים וכולי. זו לא סגירה הרמטית ועלול להיווצר מצב שהיעלים יצליחו להיכנס אבל לא יצליחו לצאת. מבחינת שמירת טבע, יכול להיות שזה הפתרון הנכון, אבל מבחינת איכות חיים, לא בטוח שזה אידיאלי".

אילו פתרונות נוספים באים בחשבון?

"כרגע יש שתי אלטרנטיבות מרכזיות. הראשונה אומרת שמי שהיעלים מפריעים לו, שיתכבד ויבנה גדר מסביב לבית. פתרון נוסף הוא לייצר תהליך שבו היעלים מפסיקים להרגיש פה בנוח, לתחום להם אזור שבו הם יכולים להסתובב ולהוציא אותם ממרכז היישוב. עושים את זה באמצעות כלבים, מכשירים שמשמיעים רעשים שלא נעימים להם, ירי של כדורי מלח ועוד. אנחנו מנסים לעשות תהליך שקול שלוקח בחשבון רצונות של אנשים ושיוביל למקום טוב".

רותם מסכם כי "הדיון הזה מעלה שאלות עקרוניות כמו איך היישוב תופס את עצמו ואיך אנשים תופסים את איכות החיים שלהם. אם מתבוננים בבעיה בעיניים מפוקחות, ברור שהיעלים הם חיות בר וטוב להם שירחיקו אותם מכאן. מצד שני, אנחנו כיישוב רוצים לראות אותם וזה חלק מהתרבות כאן. זה חלק מהכיף, ללכת עם הילד לגן השעשועים ולראות בדרך יעלים".

renen@globes.co.il

התושבים כבר מגדרים

כעשרים תושבים הקימו גדר חשמלית מסביב לביתם

עד שהמדרשה תחליט על פתרון, יש תושבים שאינם ממתינים ומגדרים את ביתם. כעשרים תושבים בחרו בגדר חשמלית שמצליחה להרחיק את היעלים מחצרותיהם, ורבים אחרים הסתפקו בגדר סטנדרטית וידידותית יותר. עד מהרה גילו האחרונים שהיעלים לא ממש מתרשמים מהגידור הפשוט. "הם מתוחכמים. הם יודעים לזהות את הנקודה החלשה ומצליחים לעבור בעדינות בין החוטים", אומר בחיבה גלויה עופר שמואלי, מורה למדעי כדור הארץ וללימודי סביבה בתיכון לחינוך סביבתי שביישוב. גם אצלו זה קרה: "ערב אחד ישבתי עם המשפחה לאכול ופתאום ראינו יעל זכר בתוך החצר. אני לא יודע איך זה קרה, אבל כולם זינקו החוצה בצרחות כדי להבריח אותו. לשמחתי הרבה הוא בחר לברוח דרך הגדר ולא לרוץ לעברינו. הוא פשוט דהר לגדר והרס אותה. מזל".

אז מה עכשיו? ויתרת על גדר?

"נכון לעכשיו הצלחתי לייצר משהו שמונע בעדם מלהיכנס. מתחתי חוטים וסגרתי את השטח. הם אמנם יודעים לעשות מבצעים כדי לפרוץ גדרות, אבל בינתיים זה מחזיק מעמד".

אילו נזקים הם עשו אצלך?

"הם חיסלו את הצמחים שהם אוהבים וחלק מהדשא. עץ הזית שיש לי בחצר זכה לתספורת מיוחדת והפך לחצי עץ. שתילים רכים הם עוקרים, גם אם הם אינם אוהבים אותם. יש להם העדפות לפרחי נוי מסוימים והם מטורפים על עצי זית. יש עץ זית שנמצא בכיכר הסמוכה לבית הספר היסודי; אין לו שום סיכוי", צוחק שמואלי. "אז נחמד לדעת שאנחנו חלק משמורת טבע וזה עושה אותנו מיוחדים, אבל כשמדובר בגינה הפרטית שלנו, לא נעים לבוא ולראות שכל עבודת הגינון וההשקעה יורדות לטמיון". עם זאת, שמואלי מבהיר כי "אני מגדיר את הבעיה כאי-נוחות קלה ולא כמשהו שפוגע באיכות החיים".