חייבים מתוק? פחמימות דווקא יכולות לעזור בשליטה עצמית

זלילת פחמימות מעולם לא נחשבה לסמל של שליטה עצמית. ברגעים שבהם אנחנו מצליחים לשמור על הרסן, אנחנו אוכלים אספרגוס ולא זוללים שוקולד. אולם, האם ייתכן שטעינו בהן, ופחמימות הן אימהות השליטה העצמית? מחקר חדש טוען שכן.

בשנים האחרונות הולכים ונאספים מחקרים שלפיהם אכילת מזון עתיר גלוקוז משפרת את הביצועים במשימה שקשורה בשליטה עצמית. ההיגיון מאחורי המודלים הללו גורס כי אותם מנגנונים מוחיים שאחראיים על שליטה עצמית, דורשים בעצמם גלוקוז כדי לפעול ובהיעדר גלוקוז זמין, הם מתרופפים.

אם לעומת זאת נאכל משהו טעים ופחמימתי (כמו קוביית השוקולד ההיא במגירה.. אתם יודעים שאתם רוצים אותה), רמת הגלוקוז בדם, שזמינה למוח במהירות, תעלה ויהיה קל יותר להציג שליטה עצמית בתחומי חיים אחרים.

סקירה של הפרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת פלורידה, מתיו גילוט ורוי פ. באומיסטר, הציגה ב-2007 מספר מחקרים שלפיהם הקשר בין שליטה עצמית לבין רמת הסוכר בדם מתבטא במגוון נסיבות והקשרים. מאז מנסה המדע להסביר את הפרדוקס.

שני מחקרים חדשים, שיצאו לאחרונה, נועדו לבדוק שני הסברים חלופיים לתופעה הזו. המחקר הראשון, שערכה קבוצה בראשות פרופ' דניאל מולדן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב ופורסם בכתב העת Psychological Science, השווה בין קבוצת נבדקים ששתו מיץ מתוק, לעומת קבוצת נבדקים שרק גרגרו מיץ מתוק. הביצועים של שתי הקבוצות היו דומים, מה שהוביל את החוקרים למסקנה כי החשיפה לטעם מחזקת את הנבדקים מבחינה פסיכולוגית, ולא על-ידי העלאת רמת הגלוקוז שלהם.

מחקר אלגנטי? אכן, אבל הנה בא עוד אחד. החוקר מת'יו סנדרס מאוניברסיטת ג'ורג'יה בארה"ב וצוותו השוו בין נבדקים שגרגרו מיץ מומתק בסוכר לבין כאלה שגרגרו מיץ מומתק בממתיק מלאכותי שטעמו דומה מאוד לסוכר. הסתבר שמי שגירגר את הסוכר האמיתי, הצליחו להציג שליטה עצמית ברמה גבוהה יותר מאשר אלה שגרגרו ממתיק.

המסקנה, אותה יש לאשש במבחנים נוספים, היא שיש כנראה משמעות למגע של הגלוקוז בחלל הפה, אשר משפר את השליטה העצמית. אפשר לנחש כיצד מנגנון שמשפר את השליטה עם הטעימה הראשונה של הסוכר, יכול להיות מעניין מבחינה אבולוציונית. טעימה קטנה של פרי יכולה הייתה לתת לצייד-המלקט מן העבר את כוח הרצון הנדרש לקטוף עוד פירות, וגם לשמור שלא יאכל הכול בבת אחת.

חמישים גוונים של התמכרות

ההיפך משליטה עצמית הוא התמכרות. ההגדרה של התמכרות לכל מה שאינו סמים (שפועלים ישירות על מרכזי התגמול החיובי במוח), היא חמקמקה. האם ניתן להתמכר לקניות או למין? או שפשוט מדובר בהתנהגויות מהנות שאנשים מסוימים בוחרים להרבות בהם?

השנה נבחנת, לראשונה, הכללת ההתמכרות למין ב-DSM, ה"תנ"ך" של האבחון הפסיכולוגי. כדי לענות על השאלה פיתח צוות חוקרים בראשות פרופ' רורי ריד באוניברסיטת UCLA, שאלון שנועד לאבחן את ההפרעה.

על-פי ההגדרות שגיבשה הקבוצה, התמכרות למין פירושה לא רק עיסוק מוגבר במין אלא גם שימוש במין ככלי להתמודד עם לחץ נפשי או דכדוך. כמו כן כדי לקרוא למישהו מכור, יש לתעד לפחות מקרה אחד בו ביקש להפחית את הפעילות המינית שלו ונכשל בכך, וכן להראות כיצד היא מזיקה לתחומים אחרים בחייו.

על-פי החוקרים, מבין 207 מטופלים שנבחנו על-ידי השאלון, 88% מבין אלה שהציגו התנהגות מינית מוגברת, אכן סבלו מהתמכרות למין. לעומת זאת, 93% ממי שזוהו על-ידי השאלון כבעלי יצר מיני בריא ופעיל אך לא כמכורים, זוהו ככאלה גם על-ידי המטפלים. לכן החוקרים מגדירים את השאלון כתקף.

עוד הסתבר מהשאלון כי ההשלכות של התמכרות אמיתית למין הן חמורות. 17% איבדו בגללה משרה, 39% איבדו מערכת יחסית בה רצו, 28% נדבקו במחלת מין ו-78% טענו כי אינם עוד יכולים לקיים חיי מין בריאים.