שייקר כלשהו

לקוקטייל הכי מפורסם שלי בתור ברמן קוראים קפה הפוך. זה התחיל לפני 20 ומשהו שנים, לגמרי במקרה, כשנפצעתי במהלך שירותי הצבאי ורגלי גובסה למשך כמה חודשים. מה שהתחיל כצ'ופר שכל חייל מייחל לו התברר מהר מאוד כקללה במסווה: בעוד החברים שלי מבלים יחד בלבנון או בעזה, אני השתעממתי כהוגן בבית. אחת הדרכים להעביר את הזמן הייתה קורס ברמנים. כמה שנים מאוחר יותר, כסטודנט, מצאתי את עצמי לראשונה מאחורי הבר, רק כדי לגלות שאין ממש דרישה אפילו לידע המוגבל שלי. ההזמנות שהגיעו כללו, מלבד אותו קפה הפוך, בעיקר משקאות קלים, פה ושם בירה מהחבית ומדי פעם, כשתייר מזדמן היה מבקש מרגריטה או קוקטייל מרטיני, הייתי המאושר באדם.

שני עשורים מאוחר יותר, וכמה אלפי קילומטרים מישראל, אני מוצא את עצמי בכנס השנתי של IBA, איגוד הברמנים הבינלאומי, בבייג'ין. גולת הכותרת של הכנס היא אליפות העולם לברמנים בשתי קטגוריות: הקלאסית, כלומר הכנת קוקטיילים; והפליירינג, כלומר להטוטים תוך כדי הכנת הקוקטיילים בסגנון הסרט "קוקטייל" עם טום קרוז (בשנתיים האחרונות קוראים לזה פלייר אטדנדינג, שינוי שהוא הרבה יותר מסמנטי, ועל כך בהמשך).

כ-500 נציגים מ-68 מדינות עשו את דרכם לבירת סין בתחילת החודש, כשבאמתחתם כוסות מדידה, מקלות ערבוב וסכינים לגילוף קישוטים. המשלחת הישראלית כללה את יואב סוכרי, בעלים ומנכ"ל של בית הספר לברמנים זמן אמיתי, שנמצא כאן על תקן נשיא איגוד הברמנים בישראל; את סגנו, שחף טל; ושני מתחרים, אחד בכל קטגוריה - אריאל לייזגולד, הבעלים של הקוקטייל בר 223 ושל מסעדת קלמטה; ורובי נסים, מדריך לימודי הפליירינג בזמן אמיתי.

לפי החמימות שבה מתקבלת כאן המשלחת מישראל, מתברר שאנחנו בהחלט על המפה (או לפחות על המפית הקטנה הזאת שעליה מניחים את הדרינק). הסיבה, לפי סוכרי, היא התפתחות ממשית בסצנת האוכל בישראל, שגררה בעקבותיה גם את ענף האלכוהול. אם עד לפני כמה שנים היה עולם האלכוהול עסק לשתיינים, או במקרה הטוב ל"בוהמה", הרי עתה הוא עניין לגיטימי לצריכה מתונה גם בקרב אנשים נורמטיביים שיוצאים לבלות במסעדה או בבר. "כתוצאה מכך", אומר סוכרי, "התפתחו מאוד הן הדרישות המקצועיות מהברמנים והן התפיסה שלהם את המקצוע".

עוד מעט נשוב לביצועי המשלחת שלנו, אבל אי-אפשר לגשת ישר לתחרות בלי לומר כמה מילים על השינוי האדיר שעבר המקצוע הזה, פעם פרנסת דחק לסטודנטים וכיום מקצוע של ממש. תדע כל אם עברייה שחולמת שבנה יהיה עורך דין או רופא, שבתור ברמן הוא כנראה יעשה הרבה יותר כסף.

גיל הברמנים בישראל נמצא בעלייה תלולה בשנים האחרונות. אמנם רוב הסטודנטים שצולחים את הלימודים בזמן אמיתי הם לרוב חיילים משוחררים, אבל חלק ניכר מהעומדים מצדו הנכון של הבר הם כבר בני 30 ו-40, לפעמים אפילו יותר. מה שכן, נדיר למצוא בישראל ברמנים "לכל החיים", כי בשלב כלשהו בקריירה מוכרח אפילו המצטיין שבברמנים לעשות את הקפיצה ההכרחית למעמד של בעל בר משלו.

בקרב המשלחות מרחבי העולם המצב הוא מעט שונה: יש כאן ברמנים בני 50 שברזומה שלהם כבר שלושים שנים מאחורי הבר, והם מקווים באמת ובתמים שלפניהם עוד עשרים שנים לפחות - עד לפנסיה. זו לא רק ההילה שבתפקיד ושפע ההיכרויות, נקרא לזה כך, שהוא מציע; אלא גם פונקציה כלכלית. הם אמנם לא אוהבים, כמו כל מי שחי (גם) על טיפים, לדבר על הכנסותיהם, אבל בירור קצר שערכתי מעלה שהסכום לכוכבים שביניהם יכול להגיע לכ-30-20 אלף שקלים בחודש. זוכרים את הרופאים שמציגים תלושי משכורת מעליבים תמורת מאות שעות עבודה? הנה התשובה לאימא שמעקמת את פניה כשהיינגלע מחליט ללכת לקורס ברמנים במקום לאוניברסיטה (אגב, רובם עושים זאת במקביל).

ברוב מדינות המערב כבר מבדילים בין ברמן "קלאסי" (או "ברטנדר" במובן הישן והטוב של המילה) ל"מיקסולוג". המיקסולוג, מילה שתוכנת האיות מותחת מתחתיה קו אדום חמור, הוא השף החדש, אולי הדי-ג'יי החדש, כלומר מלך הסצנה. הטובים שבמיקסולוגים הם לבר מה ששף כוכב הוא למסעדת שף. הם האנשים שהקהל מגיע לראות, אלה שגורמים לו לשלוף את הארנק, שבונים להם עדת מעריצים ונותנים הופעות אורח בברים מסביב לעולם.

כאן, בבייג'ין, הבולט שבהם הוא לורן גרקו, המכונה ליקוויד שף, שגויס על-ידי חברת המים המינרליים פריה להעברת סדנאות ברחבי העולם. הוא מסתובב כאן בחלוק לבן ונהנה מהערצה מטורפת מצד הברמנים.

גם בישראל יש כמה שמות מוכרים. אני מפחד לקפח חלילה מישהו אם אתחיל למנות אותם כאן, אבל שני שמות אי-אפשר שלא להזכיר: הראשון הוא גל יניב, שהיה ברמן בלא מעט מקומות מוכרים בתל אביב ונחשב למי שהשיג את התוצאה הטובה ביותר למתמודד ישראלי בתחרות העולמית לפני כמה שנים בלאס וגאס; השני הוא מיודענו אריאל לייזגולד, שהופך בהדרגה מאושיה מקומית בחיי הלילה של תל אביב למעין סקאזי של עולם האלכוהול. הדיבור מסביב הוא שלייזגולד הולך להביא מדליה, ממש כמו אריק זאבי, השוואה שאינה מופרכת כפי שיתברר בהמשך.

מי שסבור שכנס עולמי של ברמנים הוא עניין לבליינים בלבד כנראה שתה יותר מדי. לארוחת הפתיחה של הכנס מגיעים כולם מעונבים, ג'ינס בל ייראה בשטח. נשיאי האיגודים השונים הם לרוב אנשים מבוגרים; סוכרי, 49, הוא מהצעירים שבהם. רובם עוטים גם שרשראות עשויות לוחות מתכת, כל לוח מציין כנסים קודמים שבהם השתתפו או זכיות שהשיגה מדינתם. כך הם מסתובבים באולם הנשפים של המלון, מעתירים זה על זה חיבה וכרטיסי ביקור לרוב.

אם למישהו נשמע העניין הזה הזוי מעט, כדאי שידע שמהאליפות הזאת לדורותיה יצאו לא מעט משקאות שכולכם מכירים. עוד לפני שנוסד הארגון הנוכחי, ב-1951, התקיימו כנסים של הארגונים השונים ברחבי העולם, ומהם יצאו כמה בשורות שמהדהדות עד היום: הידעתם, למשל, שהבלאדי מרי הומצא בכנס של 1921; או שב-1949 הציג לראשונה ברמן בשם גוסטב טופס את הבלאק ראשן.

שוק הקוקטיילים בישראל עדיין מפגר אחר עמיתיו בעולם, אם כי נמצא בעלייה מתמדת. הסיבה לפיגור נעוצה בתרבות השתייה שלנו: המבוגרים בישראל נוהגים לשתות משקאות נקיים, בירה או משקאות ארוכים (למשל ג'ין וטוניק); הצעירים, ממש כמו ברחבי העולם, כרוכים אחרי השילוב המהיר והעצבני של וודקה עם משקה אנרגיה; והקוקטיילים נופלים קצת בין הכיסאות שלצד הבר, וחבל - מדובר במוצרים אלגנטיים ומתוחכמים, שמתאימים לרוב לקהל בליינים של בני 30 ומעלה, כאלה שלא יוצאים "להתקרחן" אלא ללגום קצת עם החברים. עניין של תרבות.

אגב תרבות, אני מתנצל אם גרמתי לכם לחשוב שמדובר בהכרח בכנס מעונב על גבול המפוהק. אל דאגה, אף אחד מהברמנים לא הולך לבייש את המקצוע, וכאשר נגמרים הדיונים והתחרויות, אחרי האירוח בסוויטות של הספונסרים הרשמיים של התחרות ולגימה מתונה של קוקטיילים, מתחילה מסיבה שמשתרעת על רחבי בייג'ין, עניין בלתי פשוט בעיר של עשרים מיליון תושבים, עם מרחקי נסיעה של שעות בין קצה אחד לאחר.

כך מצאתי את עצמי חוזר בזמן לימים שבהם בילוי לילי לא היה מסתיים עד קריאת שמע של שחרית. מתחילים ב"קסיו", מועדון מפואר שנמצא בקומת הגג של גורד שחקים באזור העסקים של העיר. שעוני ברייטלינג ורולקס נראים על כל יד כמעט, והמשקאות יוצאים מהבר לרוב בבקבוקים שלמים.

את המשחק של מנצ'סטר יונייטד מול ניוקאסל אני רואה ב"דן", ספורטס בר מיוזע שמזכיר מאוד את המאש הישן והרע בצפון רחוב דיזנגוף.

וזה ממש לא הכול: במועדון בשם מגי'ס תמצאו גברים מהמערב ונשים ממונגוליה. אולי תשמחו לדעת שהמרענן הרשמי של ג'ינגס חאן ושל לוחמיו היה חלב אתונות מותסס.

למחרת מתחילות התחרויות: רובי נסים, בעל מראה של כדורגלן ספרדי, עומד בכבוד על במה אחת עם הטובים שבמלהטטים. המיקום שלו אמנם אינו גבוה, אבל זה רק עניין של ניסיון שעוד ייצבר לקראת התחרות ב-2013 בפראג. זה, אגב, המקום לציין שפלייריסטים מומחים, ממש כמו ספורטאים מקצועיים, מתאמנים משהו כמו ארבע-חמש שעות ביום.

אפרופו הכנס בפראג, ביום השני של הכנס בבייג'ין מציגים סוכרי וטל את מועמדותה של תל אביב לאירוח האירוע ב-2015 (ב-2014 כבר זכתה קייפטאון). המתחרה העיקרית של ישראל היא שווייץ, והנשיאה שלהם כבר מטעימה, כאילו במקרה, ששווייץ היא "מדינה שקטה ובטוחה".

כמעט במקביל לפרזנטציה שמציגה את ישראל כשילוב אולטימטיבי בין קודש לחול, מתחיל גם הלובינג. אם לשפוט לפי תגובות המשלחות האחרות, הסיכוי שתל אביב תתמלא בקיץ 2015 בברמנים צעירים ובנשיאי איגודים נשואי פנים אינו רע. מצד שני, לך תדע מה הם חושבים באמת.

בעוד סוכרי וטל משדלים את הקולגות שלהם מאחורי הקלעים, מתקדמת תחרות הפליירינג. השנה שמים דגש מיוחד לא רק על הלהטוטים אלא גם על טעמו הסופי של המשקה (במסגרת שינוי השם מפליירינג לפלייר אטנדינג). לכן רבה התדהמה כאשר המתמודד הטייוואני, שהיה ללא ספק הטוב במקצי המוקדמות, אינו נמנה עם ששת העולים לגמר. מי יודע, אולי בכל זאת יש כאן גם פוליטיקה שגורסת שאין זה יאה שטייוואני ינצח על אדמת סין העממית.

גם הגמר שנערך למחרת די מפתיע: מארק, המתמודד הפולני, אלוף השנה שעברה והמועמד הוודאי לשחזר את ההישג, מסיים רק במקום השני, למגינת לבו של הקהל הרעשני שמעודד אותו בדגלים ובצעיפים, משל היה כוכב כדורגל. מי שזוכה הוא סגנו מהשנה שעברה, חואן פאבלו סנטיאגו מאורוגוואי, בחור צנוע, קטן ושקט, כמעט אנטיתזה לפולני בעל הגינונים שמזכירים את יוסיין בולט. בעוד האורוגוואי מודה בנימוס לבוחריו, עוזבים הפולנים את האולם בזעם כדי לעשן בעצבנות במבואה, כאוהדי כדורגל שהקבוצה שלהם ספגה שער מכריע בדקה ה-90.

עתה עוברות כל העיניים למקצה הקלאסי, זה שבו יש לאריאל לייזגולד סיכוי לזכות במדליה היסטורית עבור ישראל. בלילה הקודם שקד לייזגולד על ההכנות עד ארבע לפנות בוקר: הוא קיצץ קיסמים, הרכיב עליהם קליפת אבטיח, "עצים" ננסיים מפרחי ברוקולי, פרחים מגזר ועוד. הקישוט מרהיב וסוחט קריאות התפעלות מהצופים. הבאזז חיובי, לייזגולד הולך לעשות את זה. גם הביצוע שלו קרוב למושלם: המרכיבים של הקוקטייל שפיתח, סאני אפטרנון, נמזגים לשייקר בסדר הנכון, המינונים מדויקים, ואפילו הזמן עומד לצדו. אלא שדווקא אז, מעשה שטן, בעודו משווה את גובה המשקה בין חמש הכוסות שהוא צריך לנפק, רגע לפני הכנסת הקישוטים אל הכוסות, קורה אסון קטן: שולי המפית שבה הוא עוטף את השייקר משתלשלים מטה וגורמים ללייזגולד להפיל את הכוס, אובדן של תשע נקודות תמימות שמשמעותן אחת: הלכה המדליה.

הקהל מעט המום. אפילו מתחריו של לייזגולד פרגנו לו. אני צופה באינצידנט יחד עם בקה, פיני אדיר ממדים ונציגה של חברת פינלנדיה, שמסכם את המחזה באופן פיוטי משהו: "שיט האפנס".

בתחרות, אגב, זוכה הנציג הפרואני, וולטר רונאלדו דוואלוס קרדנאס, שהוא גם המתמודד היחיד ששמו ארוך יותר מרשימת המרכיבים לקוקטייל שלו, בעל השם הבנאלי משהו "חלום מתוק". הקוקטייל הזה הולך להיות המשקה הנכון בברים המובילים בעולם בשנה הקרובה.

נניח לרגע ללייזגולד להתבוסס באכזבתו ונדבר על בקה הפיני, האיש שכה היטיב לסכם את התחרות. חלק מהמשלחת הפינית אינם שייכים למתחרים או לאיגוד, אלא נמצאים כאן כדי לנקוט את טקטיקת האמבוש: הם אינם נמנים עם הספונסרים הרשמיים, אבל בכל הזדמנות שולפים מאי-שם בקבוק של פינלנדיה ומשקים את המסובים. גם בערב הם דואגים לקחת את הברמנים לפאבים ולמועדונים ולהזמין עבורם וודקה מתוצרתם. האמת, אני יכול להבין אותם: ספונסר רשמי של התחרות משלם לא פחות מ-50 אלף אירו תמורת החסות. די מדהים בהתחשב בעובדה שמדובר באירוע בן מאות משתתפים בלבד, עם הד תקשורתי מוגבל למדי.

בגלל בקה הלה, וגם חברו הפיני יוקה שמתגורר בבירת סין לא פחות מ-17 שנים, אני חוזר לימי עלומיי הרחוקים ומתנדנד בחזרה למלון בשעה שראשוני המשכימים כבר מסובים לארוחת הבוקר. רוצה לומר שגם אם אתם מחשיבים את עצמכם לשתיינים מנוסים, אתם לא באמת כאלה עד שעמדתם בערב שתייה עם פינים וחזרתם ממנו במצב שמאפשר לכם לתחוב כבר בניסיון הראשון את הכרטיס המגנטי שפותח את דלת חדר המלון מבעד לחריץ הצר.

מאוחר יותר, בחדר במלון, אנחנו צופים שוב ושוב בביצוע של לייזגולד ומשתאים: רגע אחד הכוס שם, במשנהו היא כבר איננה, אפילו לא נראה בבירור שהמפית היא זו שגורמת לה לצנוח. יכול להיות שמישהו מהמתחרים שכר צלף?

הימים הבאים מוקדשים לכיתות אמן, לדיונים, לארוחות חגיגיות ולהרבה פוליטיקה. בתחום הזה, מתברר, לא שונה איגוד הברמנים העולמי מכל ארגון אחר שאתם מכירים. מאחר שאיני חלק מהפוליטיקה הזאת, אני מטפס בחזרה לחדר ולבקבוק הג'וני בלאק שהשארתי שם.

בטלוויזיה אני רואה את טייגר וודס נלחם מלחמת מאסף על מעמדו בצמרת עולם הגולף בתחרות יוקרתית שמתקיימת בטורקיה. זה מתחבר לי מיד עם מה שחלק מנציגי המשלחות האחרות הגדירו כקושי העיקרי של ישראל לזכות באירוח הכנס: הדברים ששומעים עלינו בחדשות. תגידו מה שתגידו על ארדואן ושות', אבל אם נדמה למישהו שהטורקים יושבים בחושך ובוכים על נטישת הישראלים את ה"הכול כלול", הרי הם לפחות מוזכרים בתקשורת בהקשר של טורניר גולף יוקרתי. ישראל, לעומת זאת, מוזכרת באותה מהדורה ממש בגלל סיכול ממוקד בעזה. אפשר תמיד להאשים את התקשורת העולמית, אבל לי, לפחות, ברור לגמרי שרק מאמץ משותף של משרד התיירות, של עיריית תל אביב ושל האיגוד הישראלי יצליח להביא לכאן את האירוע המלבב הזה בשנת 2015.

עם המחשבות האלה אני מנסה להרגיע את הג'ט לג הפראי שלי ונרדם. בחלומי מככבים להטוטני פליירינג עם פס הקול הקצבי שלהם, יחד עם קוקטיילים מרעננים ועם צעירות מונגוליות. הידעתם שהאימפריה המונגולית הייתה האימפריה היבשתית הגדולה ביותר שידע העולם מימיו? הידעתם שלא קרסה לבסוף אלא בגלל מנת יתר של חלב אתונות מותסס? אולי בגלל זה מזכירים כאן בכל פינה בכנס, "שתו באחריות".

"יש לכם סיכויים טובים"

האם תל אביב תארח את התחרות בשנת 2015?

דריק לי אינו נראה כמו ברמן, אבל הסינגפורי כסוף השיער מנהל את איגוד הברמנים הבינלאומי ביד רמה משנת 2006.

שנותיו בארגון, אולי בשל מוצאו (ואולי בגלל תמורות עולמיות כלליות יותר) מתאפיינות בחשיפה הולכת וגוברת של הפעילות למדינות אסיה ודרום אמריקה. סגנון הניהול שלו נחשב לנוקשה ולחד. אם לשפוט על-פי השיחות מסביב, אוי למי שיעז להתייצב כאופוזיציה מול הסינגפורי החד כתער. "תראה את השוק הסיני האדיר", הוא אומר לי כשאני שואל על החשיפה לשווקים חדשים. "זה שוק נפלא, אבל עדיין לא מחויב לסטנדרטים של מצוינות. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. אנחנו מקיימים בחלק הזה של העולם קורסים ומקנים סטנדרטים גבוהים לבעלי המקצוע בתחום. ולא רק בסין, אלא בכל השווקים החדשים יחסית, כלומר בכל מה שהוא לא אירופה וצפון אמריקה. אם תבדוק אצל יצרני האלכוהול בעולם, תראה שהשוק הולך לשם. התפקיד שלנו, לפיכך, הוא לחנך כוח אדם מקצועי שנחוץ כאן אל מול הביקוש העולה".

מה דעתך על הסיכויים של תל אביב לארח את האירוע של 2015?

"אנחנו עדיין בשלב ראשוני של בדיקת המועמדויות השונות. ברגע שכל אחת מהערים תגיש תקציב, יהיה לנו קל יותר להתייחס לעומקם של הדברים. למרות זאת, אני יכול להגיד שאף שמעולם לא ביקרתי בישראל, שמעתי לא מעט דברים טובים על תל אביב. אם לשפוט לפי התגובות של החברים כאן, הייתי אומר שיש לכם בהחלט סיכויים טובים".

נסו את זה בבית

הקוקטייל הזוכה

וולטר רונאלדו דוואלוס קרדנאס, פרו

"חלום מתוק"

חומרים:

4.5 ס"ל ג'ין

1.5 ס"ל ליקר תפוח ירוק

0.5 ס"ל ליקר תפוז

0.5 ס"ל ורמוט יבש

0.5 ס"ל מיץ ליים סחוט

הכנה והגשה: מערבבים בכוס-ערבוב ומוזגים לכוס עם בסיס צר ושוליים רחבים, אפשר גם בכוס מרטיני.

קישוט: בתחרות השתמש המנצח בשילוב של דובדבן אדום משומר עם דלעת וקומקוואט. בהכנה ביתית ניתן להסתפק בדובדבן.

חשוב לדעת: מאחר שישראלים לא אוהבים משקאות אלכוהוליים לא מצוננים, אפשר לערבב מראש עם כמה קוביות קרח.

המתחרה הישראלי

אריאל לייזגולד

"אחר-צהריים שטוף שמש"

חומרים:

3 ס"ל ג'ין

1.5 ס"ל טריפל-סק

6 ס"ל סירופ מונין בטעם "אלדרפלאוור".

1.5 ס"ל מיץ ליים סחוט

10 ס"ל שמפניה ברוט

הכנה והגשה: מערבבים את כל המרכיבים למעט השמפניה בשייקר, מוזגים לכוס שמפניה ומשלימים עם השמפניה.

קישוט: בתחרות השתמש לייזגולד במצע "דשא" מקליפת אבטיח שעליו שובצו "פרחים" חתוכים מגזר, "עצי" ברוקולי ו"פטריות" מצנונית. בהכנה ביתית, כל קישוט צבעוני שישבור את המראה הזהוב-חיוור של השמפניה יתקבל בברכה.

חשוב לדעת: מי שרוצה להוזיל באופן משמעותי את עלות הקוקטייל, יכול להשתמש בקאווה יבשה במקום שמפניה.