יש לא מעט מן הסימבוליות בכך שבמוקד שתי ההצגות שמועלות בימים אלה באנסמבל הרצליה, עומדים שני האנטי-גיבורים "פימה" ו"קיגלר". כמו האנטי-גיבורים שלו, גם התיאטרון הממוקם בהיכל היפה במרכזה של הרצליה, מצוי במאבק פנימי מתמיד על נשמת אפו. כמו פימה, גם הוא נמצא במצב כמעט קבוע של בין עירות לתרדמה. כמו קיגלר, גם התיאטרון החשוב והמעניין הזה הוא סוג של חי-מת המהלך בעולם של תוכן שיווקי. אפשר רק לקוות שמישהו יתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. ועכשיו לביקורות.
"פימה": נוגע בקרביים
הצגה מצוינת ש"כופה" על הצופה חשבון נפש קיומי
עיבוד בימתי מוצלח לספר אינו עניין של מה בכך, אבל יש ככל הנראה משהו בעומק האינטלקטואלי וברוחב היריעה בספריו של עמוס עוז שמושכים בימאים נפלאים ומאפשרים להם להפיח חיים בדמויות שלו. בפעם האחרונה שהוקסמתי מעיבוד בימתי לספר של עוז, היה זה עיבודו של חנן שניר ל"אותו הים" בתיאטרון הבימה. הפעם הגיע תורם של נולה צ'לטון הוותיקה ושל אסף אופק הצעיר, לייצר עיבוד רב משמעות ל"המצב השלישי", שפורסם ב-1991.אנחנו אמנם ערב בחירות ואפשר שהשיח הפוליטי יגבר בשבועות הקרובים, אבל הוא עדיין יישאר כאין וכאפס לעומת השיח שאפיין את הסלון הישראלי בימים ההם של בין אינתיפאדה לאוסלו. ימי המעגל של דן שילון והפופוליטיקה של דן מרגלית, שריתקו אחוזי רייטינג שעשויים להתקבל היום רק בפורנוגרפיית הנפש והביקיני של הריאליטי.
פימה הוא פריק של אקטואליה, זה שהרבה לפני שנולדו הטוקבקים, כתב מכתבים למערכת, היה מנוי לשלושה עיתונים ולא החמיץ מהדורת חדשות. אבל בזמן שהוא דואג למצב האומה - את החיים שלו הוא מפספס, וצ'לטון, שגם ביימה, משכילה להעביר בפיוט אנושי מדויק את המצב המדכדך שבו הוא מצוי.
פימה שלה, לבוש פיג'מה, כמו הולך מתוך שינה, הוא טיפוס חביב אבל גם די בלתי נסבל; ודב'לה גליקמן נוגע בכל הניואנסים בתצוגת משחק ראויה לציון. ההצגה בנויה מפגשים-מפגשים - כל פעם פימה עם פרטנר אחר, אף פעם לא יותר מאחד - בכל אחד מהם הוא מדבר אבל לא טורח להקשיב. הצגה פוליטית חזקה, שמצליחה לעצבן, לנדנד ולהוציא את הצופה משלוותו, אבל גם להותיר אותו דרוך כל העת, ולכפות עליו חשבון נפש קיומי. תיאטרון בשל וחכם.
"קיגלר": עוד ארוכה הדרך
למרות כמה הבלחות, הצגה מייגעת למדי
אותה בשלות היא גם המרכיב המרכזי שחסר ב"קיגלר חייו ומותו", שכתב
עודד ליפשיץ. יכול להיות שזו העובדה שליפשיץ בחר גם לביים את המחזה, שהובילה להיעדר פילטרים בדיאלוג בין מחזאי לבמאי, ולטקסט מפותל, שטוב לו היה עובר הידוק משמעותי. אבל העובדה היא שאף הכוונות הטובות, קיגלר, בכיכובו של השחקן דוד קיגלר (מעבר לגימיק, לא באמת הבנתי מדוע נבחר אותו השם, שמבטיח חשיפה אישית אבל לא מקיים), היא הצגה מייגעת למדי. יש בה אמנם פה ושם קצת הומור שחור וכמה ציטוטים טובים דוגמת "כאן זה אמריקה, אתה לא החולה היחיד שאתו אני שוכבת", שמצליחים להעלות חיוך, וגם תפקיד מקסים של פלורנס בלוך בתור המזכירה רוחמה. אבל זה מעט מדי בתוך בליל של פילוסופיה בגרוש, שכוללת הרבה יותר מדי דקלום והרבה פחות מדי משחק.
השורה התחתונה אמנם ראוי שתהדהד - והיא שלא צריך למות או להיות מאוד חולה, או שמישהו קרוב אליך יגסוס, בשביל להתקרב זה לזה ולהתחיל לחיות קצת בעצמך, אבל הדרך אבדה לה איפשהו במהלך הדרך.
"פימה" על-פי "המצב השלישי" מאת
עמוס עוז, בימוי: נולה צ'לטון /
"קיגלר חייו ומותו" מאת עודד ליפשיץ ובבימויו. אנסמבל הרצליה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
