לא המצאנו כלום: הרוע במע' בחירות התחיל כבר בימי אפלטון

מי המנהיג הנכון, פוליטיקאים שפועלים למען עצמם, ואלוהים. הסוגיות שעל הפרק מככבות במערכות בחירות כבר יותר מאלפיים שנה

ישראל הולכת לבחירות ויחד עם ההכרזה על יום הבוחר מגיעות כל הרעות החולות הרגילות - הספינים, ההבטחות הריקות, הניסיונות להיטיב על חשבון הכלל והמדינה, התעמולה, ההשמצות ובעצם מה לא. איני מנסה חלילה לומר שמערכת בחירות היא דבר שיש בו רק רע - עמדתי דומה להפליא לציטוט שמופיע פה בצד ימין של העמוד - אך לא הייתי מתנגד להתנהלות קצת אחרת של מנהיגינו. האם הטבע האנושי יכול בכלל לאפשר זאת? איני יודע. מה שוודאי הוא שלא המצאנו כלום: הנה הגות יוונית בת כ-2,500 שנים שמשקפת דילמות וסיטואציות דומות להפליא לאלה של ימינו.

חוסר הכבוד כלפי האלים:

בשנת 399 לפני הספירה הוצא להורג סוקרטס, בעל הדעות העצמאיות, על השחתת הנוער ועל חוסר כבוד כלפי האלים. תלמידו המפורסם ביותר, אפלטון, כה התאכזב מההחלטה של חבר השופטים - אשר הורכב מאזרחי אתונה שנבחרו באקראי - עד כי עזב את עירו לשנים רבות. איך יכלו אזרחי אתונה, בהצבעה דמוקרטית, להרשיע את האזרח הדגול ביותר? בהיותו בן ארבעים, שב אפלטון לאתונה וייסד את האקדמיה הראשונה בתרבות המערב, אך האמונה בשיטת ממשל דמוקרטית לא שבה אליו מעולם.

מאז ועד היום, האלוהים והיחס אליו, כמו גם דעות עצמאיות, הם סוגיות קבועות בכל מערכת בחירות. דוגמה? רק לאחרונה זכה חבר הכנסת חיים אמסלם לכינוי "עמלק" מפיו של הרב עובדיה יוסף, אחרי שהביע את דעותיו העצמאיות. הוא הואשם בזלזול במועצת חכמי התורה (ובמשתמע מכך - באלוהים) והוטל עליו חרם.

המנהיג הראוי

כמו בכל מערכת בחירות, בכל מקום ובכל תקופה, גם הפעם עולה השאלה מיהו המנהיג הנכון והראוי. האם זהו מועמד כזה או מועמד אחר? באחד הדיאלוגים המרכזיים שלו, "המדינה", כתב אפלטון בערך כך: "עד אשר הפילוסופים לא יהפכו לשליטים בערינו, או לחלופין השליטים לא יהיו בקיאים ברזי הפילוסופיה, תוהו ובוהו ישרור בערי יוון וצרות רבות יהיו מנת חלקו של העולם כולו". לא כל אחד מתאים, לפי דעתו של אפלטון, להיות מנהיג, אלא מתי מעט. מלך-פילוסוף צריך להיות חכם מאוד ואמיץ ביותר, ולדאוג לאזרחיו בדומה לרופא הדואג לחוליו, כלומר להיות נטול כל אינטרס אישי ולראות לפניו רק את טובת נתיניו.

ידיד סיפר לי פעם שהמלך חוסיין אהב את המשפט "הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא מלך טוב". אכן, מלך-פילוסוף הדואג אך ורק לנתיניו, אינו רעיון רע בתיאוריה. הצרה היא שההיסטוריה מלמדת כי על כל מלך טוב, קמו מלכים רבים שהיו רעים מאוד.

תעמולת בחירות

האם יש סיכוי להצליח במערכת בחירות באמצעות אמירת האמת, או שמא פופוליזם הוא תנאי הכרחי להצלחה? אני משוכנע שכל אזרח ששמע את הבטחות כל המתמודדים, ללא יוצא מן הכלל, לשלום, לביטחון, לצדק חברתי וכו', שאל את עצמו את השאלה הזאת ממש. אפלטון סבר כי השיטה הדמוקרטית אשר הייתה נהוגה בימיו, פגומה ללא תקנה. באלגוריית "ספינה-מדינה" (שאותה אציג בשינוי קל לשם הבהירות) הוא מתאר ספינה השטה בים סוער. הספינה היא אתונה; הנוסעים שהם גם הבעלים של הספינה, מסמלים את האזרחים; צוות הספינה משול לפוליטיקאים.

הנוסעים "קצת חירשים וסובלים מקוצר ראייה חמור", ובורים בכל הנוגע לאומנות הניווט. צוות הפוליטיקאים שעל הספינה עוסק רוב הזמן בריב ובמדון בסוגיית היעד, ומבקש מן הנוסעים-בעלים את הגה הספינה (הגה השלטון). מדוע, שואל אפלטון, ניתן לסמוך על הנוסעים שידעו לבחור את הנווט-הגאי הטוב ביותר?

איך אפשר להימנע מכך שהנוסעים לא יתפתו ללכת אחר ההצעה הפופוליסטית ביותר (מסע תענוגות באיי יוון), בשעה שעליהם להקשיב לאיש הצוות האחראי הקורא לעגינה ממושכת לשם תיקון הכרחי? גם אם ישנו איש צוות שהוא נווט ידען ומומחה לספנות, ספק רב אם הוא יצליח להתמודד מול איש צוות בור אך משכנע, אשר החליט להציע הצעות פופוליסטיות על-מנת להיבחר.

אעיר בסוגריים, כי אני מוטרד מכך שכל מערכות הבחירות האחרונות בישראל מבוססות על סיסמאות ולא על תוכן. העם, חושבים ככל הנראה מנהיגינו, דומה לנוסעי הספינה; כיוון שהוא "קצת חירש ולגמרי קצר רואי", נספק לו כותרות ולא תוכן.

אפלטון היה חסיד גדול של דיקטטורה מוחלטת ומיטיבה. כבוגר משטר טוטליטרי - ברית המועצות - נוכחתי כי ניסיון ליצור מדינה מושלמת על-ידי אנשים בלתי מושלמים מוביל לאסון כבד, והדוגמאות מרובות. אני חושב שגם אם לא נסכים למשנתו של אפלטון, אסור להתעלם מניתוחו את מגרעותיה של הדמוקרטיה.

מוסר, כוח וצדק

האם הוויכוח בין ימין לשמאל בישראל סביב ערכי המוסר והצדק הוא ויכוח ריק מכל תוכן אמיתי? ליבוביץ' סבר כי על ערכים אין מתווכחים, שכן הם עניין של אמונה.

אחת הדמויות ב"מדינה" הוא הסופיסט טרסימכוס, אשר מתווכח עם סוקרטס על מהות המוסר והצדק. טרסימכוס מנסה לשכנע את יריבו המפורסם כי אין דבר כזה "מוסר" או "צדק" (או צדק חברתי). לפי דעתו הכול יחסי, ורוב כללי המוסר פשוט נכפים על החלשים על-ידי החזקים. טרסימכוס היה אוהב את דעתו של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, כי "מפני שנכשלו האנשים להפוך את הצודק לחזק, הם הפכו את החזק לצודק". קרל מרקס אהב לתת את הדוגמה כי הגניבה נחשבת לחטא איום בכל התרבויות שבהן בעלי הרכוש אוחזים בשלטון, שהרי ללא רכוש אין מעשי גניבה.

כך או אחרת, רבים רואים בטרסימכוס את האב המייסד של הניהיליזם ושל הרלטיביזם המוסרי. גם כיום אנו עדים לכך שאנשים רבים כל-כך רואים דברים שונים כל-כך, ולעתים אף מנוגדים זה לזה, כצודקים או כמוסריים (וגם כאן לא חסרות דוגמאות).

האיש הבלתי נראה

מערכת בחירות היא הזמן שבו אנחנו נדרשים לתת אמון בפוליטיקאים שלנו. האם הם שם בשבילנו כמו שהם טוענים תדיר? האם ייתכנו מעשים אלטרואיסטיים מצד פוליטיקאים, או שכמו שאנו נוטים לחשוד בהם, בכל החלטה ומעשה טמון תמיד אינטרס אישי?

אחיו הגדול של אפלטון, גלאוקון, מציע ניסוי מחשבה מרתק, אשר אמור לעזור לנו לגלות את טבעם האמיתי של בני האדם; מה תעשו, שואל האח הגדול, אם תמצאו במקרה את הטבעת של גיגס - טבעת אשר הופכת לבלתי נראה את כל העונד אותה? האם בעלי הטבעת הולכים לנצל את יתרונם על-מנת לתת צדקה בסתר? האם איש הנחשב למוסרי ינהג באופן שונה מאיש אשר אינו נחשב לבעל מידות טובות, כשברשותם טבעת הפלא? איני יודע את תשובתכם לשאלות אלה, אך אני יודע את תשובתו של גלאוקון. הוא סבר שהפיתוי חזק מאיתנו; אין איש שלא ינצל לטובתו האישית את העוצמה העצומה שהטבעת מעניקה לו. איש באמונתו יחיה.

כוס התרעלה

עוד שאלה בלתי פשוטה, אם כי פחות רלבנטית לישראל, היא אם בסופה של מערכת הבחירות נכבד ללא תנאי את התוצאות, גם אם אלה לא יהיו לרוחנו.

בדיאלוג "קריטון" מסופר כי למרות בקשות חוזרות ונשנות, סוקרטס מסרב לברוח מן הכלא. הוא מעדיף להיות קורבן לעוול שנגרם לו על-ידי אחיו, אזרחי אתונה, על-פני אי-ציות לחוקי המדינה. כל אזרח, סבר סוקרטס, מחויב במעין חוזה בלתי כתוב לקבל על עצמו את חוקי מדינתו. סוקרטס היה חייל אמיץ ובעל תושייה, אף שהתועלת שבמלחמות לא תמיד הייתה נהירה לו. האזרח הדגול מאתונה האמין שמותר ואף רצוי להחליף חוקים גרועים בטובים יותר, מותר ואף רצוי לנסות להניע אזרחים מעשיית מעשים שלא ייעשו, אך חוק הוא חוק, ויש לכבדו.

סוקרטס שתה את כוס התרעלה בלגימה אחת.