מופע חימום

בארסנל האמנים של אסיה מוזיקה, החברה שהקים המפיק אבישר סביר לפני שש שנים, אין בנמצא אמן מהז'אנר הים תיכוני; אך זו אינה הסיבה העיקרית שבגללה אין סיכוי לשיתוף פעולה בינו לבין מיזמי ריאליטי כמו "חי בלה-לה לנד" או "הסוכנים". סביר, בנשמתו איש של "מאחורי הקלעים", הוא כנראה הקיצוניות ההפוכה שהנפיקה הסצנה המקומית לסוכנים-מנהלים הרואים בהצלחת האמן תוצר ישיר ובלעדי של פרי עמלם; אלה הדוגלים בשיטת "עשה מה שאני אומר לך ותצליח" ו"אתה לא קושר את השרוך של הנעל בלי ידיעתי ואישורי".

"אני לא פוסל את זה עקרונית", הוא מבהיר. "יש אמנים ומנהלים שעבורם הסוג הזה של התנהלות עובד נכון. יש לי הערכה גדולה, למשל, לדרך שבה אבי גואטה מתפעל במשך כל-כך הרבה שנים את הקריירה של שרית חדד. אבל אני לא יכול ולא מעוניין לעבוד ככה, ובחירת האמנים שמולם אני מתנהל היא בהתאם. אני לא נמשך לאמנים אם הם צריכים אותי".

נשמע כמו הבדיחה הקלאסית של גראוצ'ו מרקס: אני לא מוכן להיות חבר במועדון שבו מוכנים לקבל מישהו כמוני כחבר.

"תראה, המכנה המשותף לכל המיוצגים שלי הוא ראש גדול. הם לא צריכים שיגידו להם איך להתנהל ברמה היומיומית, ובטח לא שאחזיק להם את היד. אני כמעט לא מגיע לחדרי החזרות או לאולפני ההקלטות, ולעתים נדירות מצטרף להופעות שלהם בחו"ל - גם, אבל לא רק - כי יש לי שני ילדים קטנים בבית וחשוב לי לא לפספס את השנים האלה איתם. אני גם לא מגדיר את עצמי מנהל אישי, כי בעיניי זה כמו המזכירה שדורשת שיכנו אותה 'מנהלת לשכה'. עם חלק מהאמנים אני עובד על בסיס בוקינג נטו, כלומר סגירת לוח ההופעות, ומי שמבקש יותר - יקבל יותר. תמיר מוסקט מבלקן ביט בוקס הגדיר פעם את התפקיד שלי במילים 'בוקינג יצירתי', כי גם לוח הופעות לא בונים באופן אקראי. לכל מועדון יש קהל מסוים, שם מסוים המוביל לערך שוק מסוים, ואם אתה רוצה שהאמן שלך ייחשף לקהלים האלה - לשם תנווט אותו. לא סתם אמנים ים תיכוניים פתחו קופה בקיסריה בידיעה שיפסידו 100 אלף שקל בערב, כי עם הסטטוס של 'הופיע בקיסריה' הם דרשו וקיבלו עוד 20 אלף שקל לכל מופע באולם אחר".

לפחות על פי רשימת המיוצגים הנוכחית של סביר, העניין בשירותיו הולך וגובר; בלקן ביט בוקס, אסף אבידן, ריף כהן, ההרכב J.Viewz, הגרובטרון, יוסי פיין, אמילי קרפל ויענקל'ה רוטבליט הם רשימה חלקית של טאלנטים שאותם הוא מנווט בארץ ומשווק במקביל לשוק הבינלאומי - אבידן וכהן הוחתמו לאחרונה על חוזי אמן בינלאומי עם ענקית הבידור העולמית יוניברסל.

נוסף על כך הוא מתפקד כמנהל מקומי של האושיות הבינלאומיות קרן אן ומתיסיהו, ובמקביל שולח ידו ביבוא הפקות מוזיקה בינלאומיות, בעיקר מתחומי הג'ז, הרוק המתקדם ומוזיקת העולם. לא צריך להתאמץ כדי לזהות את המכנה המשותף לרוב האמנים החוסים תחת כנפיו - יוצרים ישראלים שהחליטו לבטא עצמם באנגלית, חלקם בשנים שבהן המהלך נחשב עדיין למוקצה מחמת מיאוס במדיה המקומית וכיום הפך לסטנדרט.

"כשאני שומע תחנות רדיו משמיעות בפריים טיים אמנים שלי, באנגלית, אני מרגיש גאווה גדולה", הוא מודה. "היו כאן, עד לפני כמה שנים, כללי שוק מסוימים, והם נשברים, והיה חשוב שיישברו, ואני מרגיש שיש לי חלק בזה. אני זוכר איך סינגלים באנגלית שהוצאתי משני האלבומים הראשונים של בלקן ביט בוקס לא נכנסו לשום רשימת השמעה, עד שהם מילאו ארבע פעמים את האנגר 11 בנמל תל אביב, ובסופו של דבר הבין מי שהבין שהתעלמות מהרכב הזוכה לחיבוק כזה מהקהל מוציא את העורכים ברדיו מטומטמים. הרי ממילא קהל מחפש ומוצא ברשת את כל המוזיקה החדשה המעניינת אותו".

אבל למה דווקא הם הולכים אליך? הבינלאומיות זה קריטריון במשרד שלך?

"לא בהכרח. אני מקבל המון פניות, ואם יהיה אמן מקומי שיוצר בעברית וידליק אותי - ארצה לעבוד איתו. עד לפני שנתיים עבדתי מול קרולינה, ונפרדנו בדמעות ומיוזמתי כי כלכלית נוצר מצב שלא יכולתי לעמוד בהתחייבויות כלפיה. עקרונית, אני לא פוסל אף אמן בגלל השפה שבה הוא בוחר לשיר, אבל יש בעיה גדולה עם יצירה עברית מקורית בשנים האחרונות, וצריך לשים את זה על השולחן. רוב היוצרים בני הדור החדש לא באמת מרגשים. שרים על החיים הקטנים והלא ממש מעניינים שלהם - הבחורה שעזבה אותם, השוטר שדפק להם דוח וההורים המעצבנים - ואורזים הכול בהפקה מוזיקלית עם ריתם סקשן קבור במיקס ושירה מובלטת, כי צריכים לשמוע איזה זמרים גדולים הם, אבל התוכן רדוד לחלוטין. אין לך אהבה ואתה סובל? למה גם אני צריך לסבול?".

טוב, זאת הכללה די רצינית, לא? מה, אין בעיניך יוצרים ראויים ששרים בעברית?

"ודאי שיש. אני מעריץ כותבים כמו מאיר אריאל ז"ל או יענקל'ה רוטבליט יבדל"א, שאיתו אני גם גאה לעבוד, אבל כמה כמותם יש? שאנן סטריט, שלומי שבן, מיכה שטרית. לא הרבה מעבר. את רוב הטקסטים בשירים של אסף אבידן אני לא מכיר עד היום, כי אצלו המלל הוא רק חלק במארז כולל רחב בהרבה. יוסי פיין הוא אב רוחני בעיניי. אני יכול לדבר שעות על ההשפעה שהייתה לו עליי, כי כמוזיקאי הוא לקח את הסטנדרטים המקובלים לגבי סאונד, איך צריך להישמע דיסק ואיך אמן צריך לשיר ולהופיע, וזרק לפח לטובת משהו חדש".

בקיצור, הנוסחה היא שאין נוסחה.

"בדיוק. פרסונה של אמן זה דבר שאי-אפשר לנעול בנוסחה, ורוב השירים העבריים העכשוויים נשמעים כאילו יצרו אותם לפי ספר הוראות מאיקאה. ברור שריף כהן היא לא זמרת גדולה במובן הטהור של המילה, אבל אני מכיר אותה מאז הייתה ילדה שעשתה מוזיקה אלטרנטיבית במועדונים, והיה ברור לי לחלוטין שהיא כוכבת ענקית ויגיע הרגע שלה לפרוץ. למי אכפת שרוב הקהל ששומע אותה לא מבין צרפתית? זו גם הסיבה שאמנים כמוה, או כמו J.Viewz, יביאו למועדון מאות אנשים שישלמו 150 שקל לכרטיס, בעוד שאמנים שהרדיו מנגן מבוקר עד ערב לא יכולים לפתוח קופה. אם שומעים שיר שלך, וזה לא מעורר חשק להיות איתך באותו חלל כאשר אתה מבצע אותו, זה לא ישתנה גם אחרי מאה השמעות של אותו שיר".

ללמוד מספרים, לא מתקליטים

הוא בן 40, נשוי פלוס שניים, נולד וגדל ביישוב אבן יהודה שבשרון. בגיל 6 החל לנגן בקלידים אחרי שחבר של אביו, שלווה ממנו כספים, הציע להחזיר את החוב בדמות אורגן חשמלי ישן. המורה הראשון שלו, קלידן בחתונות, לא ידע לקרוא תווים, מה שלא מנע ממנו לצרף את תלמידו הנלהב להופעות כנגן חיזוק כבר בגיל 8. משם הדרך ללימודים בקונסרבטוריון בתל אביב כבר הייתה קצרה, אז גם החל הרומן הארוך של סביר עם מוזיקה עכשווית.

"פעמיים בשבוע הייתי נוסע לתל אביב באוטובוסים, ובכל ביקור הייתי נכנס לחנויות תקליטים לשמוע מוזיקה", הוא משחזר. "לא היה לי כסף לתקליטים, אבל גיליתי שאם אני קונה ספר אחד על מוזיקה אני מוצא התייחסויות למאות שירים. אז הייתי קונה אוטוביוגרפיות של אמנים ושל חברות, ואז שורץ בחנויות ושומע תקליטים שהזכירו בספר, בלי לקנות".

בתיכון, כמתבקש, הקים להקה, אם כי הוא פרש מהר מאוד מקדמת הבמה אחרי שהבין שמישהו צריך לתאם חזרות ולקבוע הופעות כדי שהעסק יתקדם - מהלך שבו הוא ממשיך, כמובן, עד היום. בדרך עבר את כל תחנות החניכה ששוק המוזיקה המקומי בשנות ה-90 יכול היה להציע: "עבדתי כמוכר בחנות דיסק סנטר בתל אביב, ובאותה תקופה כל מי שקיבל ג'וב כזה נחשב למומחה. זה היה תו איכות. עבדו איתי בחנות באותן שנים אנשים שהפכו לכוחות מובילים בתעשיית המוזיקה בארץ. כשהלכתי לראיון עבודה בחברת הד ארצי, למחלקה הבינלאומית, החליטו לקבל אותי עוד לפני שראו אותי, רק בגלל הקרדיט מדיסק סנטר".

ומצאת את מקומך בחברה הגדולה הזו?

"לא ממש. לא היו הרבה אתגרים בעבודה שם. אתה מקבל מאסטר מוכן של אמן בינלאומי, שלא הייתה לך מילה בתהליך היצירה שלו, ואתה צריך לקדם אותו בטריטוריה המקומית. תכלס זה די פקידותי. מה שכן, הרבה פעמים פנו אליי מהמחלקה העברית ושאלו לדעתי לגבי אמנים מקומיים שמולם הם ניהלו מגעים, וזה כבר הרגיש ממש לא נוח. הבנתי שבתור נציג חברת תקליטים אמנים לא אוהבים אותי, שאני האיש הרע מנקודת מבטם, שאנחנו מציבים אותם בעמדה של הצדקת האמנות שלהם מולנו, ופתאום הם צריכים להסביר למה הם מספיק טובים כדי שיחתימו אותם".

הצעד הבא של סביר היה כמפיק וכמנהל הופעות במועדון המיתולוגי קמלוט, שפעל אז בשני סניפים - בתל אביב ובהרצליה. במהלך תקופה זו היה מעורב בהפקת יותר מ-150 מופעי אמנים מקומיים ובינלאומיים, ניהל לתקופה את להקת הדג נחש שהייתה אז בתחילת דרכה, ויזם והפיק אלבום עיבודי ג'ז לשיריו של אלון אולארצ'יק.

"עוד בימי הד ארצי. מתוקף תפקידי הזדמן לי להיות מעורב בהפקות אמנים שהגיעו לארץ, וכנציג חברת התקליטים הייתה לי גושפנקה להסתובב שם. נצמדתי לווריד של שוקי וייס, שכבר אז היה המפיק המוביל בתחום בארץ, ובמשך שנתיים בחנתי את ההתנהלות שלו. זה היה בית ספר מדהים. הוא עולה בשתי דרגות על כל איש מקצוע אחר בשטח".

מה הכלל החשוב ביותר שהפנמת?

"שקשה יותר להפיק הופעה אחת של מתיסיהו במועדון בארבי מאשר הופעה פוטנציאלית של הרולינג סטונס בפארק הירקון".

אתה לא רציני.

"לחלוטין כן. להפיק מופעים לאמנים בינלאומיים זה לא מאוד מסובך. החלק הקשה הוא להשיג את החוזה, כלומר לגרום לסוכן בינלאומי לשתף פעולה איתך ולא עם מפיק מתחרה. בשביל זה צריך את הרזומה, את הקשרים ואת התקציבים. כשיש לך את זה - ההתנהלות הטכנית היא לפי הספר. אתה מקבל חוברת של 300 עמודים שאנשי המקצוע הטובים בעולם כתבו בדם לבם, והיא מוליכה אותך ליעד צעד אחר צעד. עשה שיעורי בית, עקוב אחרי ההוראות, ויהיה לך מופע של הסטונס בפארק.

"מצד שני, כאשר מתיסיהו רוצה להופיע בבארבי, כי הוא יהודי אורתודוקסי ורוצה בנשמתו לבנות לעצמו קהל מקומי, אין תקדים למופע כזה בעולם, ואתה צריך לבנות לו אירוע מאפס. העבודה הופכת למורכבת בהרבה, כי אתה צריך לשבור את הראש לבד מה עושים ואיך. ביסודי אני מפיק גרוע, מפוזר, לא מרוכז, ויש לי בעיה קשה עם ניירת ועם מפרטים טכניים. הייתי צריך ללמד את עצמי להתמקד, לעשות רשימות, ובמידת הצורך לשכור אנשי מקצוע שיטפלו עבורי בפרטים. אתה עובד מול מקצוענים. כולם יודעים את העבודה. אפשר לעשות את זה. מה שצריך זה בעיקר תעוזה".

עד כמה יש לך תעוזה כזאת? לפי המסלול שאתה מתאר, אין לך בעיה עקרונית להתמודד מול שוקי וייס במגרש הביתי שלו.

"בין ימי קמלוט וימי אסיה מוזיקה חייתי ועבדתי יותר משנה בניו יורק. הגעתי לשם בעיתוי הכי גרוע, חודש לפני 11 בספטמבר. על האירוע הראשון שבו הייתי מעורב עבדתי חודש וחצי, ואחרי שקלול ההוצאות מול ההכנסות התברר שהרווחתי 17 דולר. לעבוד שנה שלמה על מופע בפארק, לגלגל מיליוני שקלים, ואז לספוג ביטול ברגע האחרון בגלל שפורצת מלחמה או שיש פיגוע, ואז להתמודד עם הפסדים כלכליים בלתי נתפסים, עם ההחזר לרוכשי הכרטיסים ועם אכזבת הקהל זה משהו שלא אוכל לשאת. שוקי יכול לקום אחרי מהלומה כזו ולהמשיך; אני לא. גם בהופעות בסדר גודל של כמה מאות איש במועדון אני לוקח כישלון ברמה הכי אישית, כי בעיניי המשמעות היא שלא עשיתי את העבודה שלי כמו שצריך - הבאתי לארץ את האמן הלא נכון, בחרתי באולם הלא נכון, לא פעלתי מספיק לקידום האירוע".

ולא חווית בעבר ביטול על רקע פוליטי? הרי היית מעורב במאות הפקות בינלאומיות.

"ביטול ברמת דפש מוד מבריזים מפארק הירקון - לא. היו מקרים שבהם אמן הודיע מראש שהוא לא מעוניין להגיע לישראל, או שהביע הסכמה עקרונית ואז התחרט בשלב מוקדם יחסית של ההפקה".

לאונרד כהן גאה בך

הרקע הפוליטי אינו עניין של מה בכך מבחינת סביר, שאף פרסם טור בהארץ לפני כמה חודשים בנוגע לחרם התרבותי נגד ישראל בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות הקיפאון המדיני מול הפלסטינים.

"היחס שלי לסוגיה מורכב", הוא אומר. "כאדם פרטי, שיש לו בעיה קשה עם הדרך שבה דברים מתנהלים במדינה, אני מרגיש לפעמים שיש צורך בחרם הזה. אולי זו הבעיטה שחלק מהציבור וההנהגה המדינית צריכים כדי להתעורר ולהבין שחייבים שינוי. מצד שני - זו הפרנסה שלי. אני גאה בעובדה שאני מתקיים בכבוד ממשהו שאני אוהב לעשות, רוצה לשמר את המצב הזה, וכדי שזה יקרה אמנים שאני מייצג צריכים להופיע כמה שיותר. בתפעול היומי זה משתנה מאמן לאמן. המעמד הבינלאומי הנוכחי של בלקן ביט בוקס מאפשר להם לדלג על כל המשוכות. הם יכולים להופיע בכל מדינה, כולל טורקיה, ואו שהקהל לא מקשר שהם ישראלים או שזה לא מעניין אותו. בשלב מסוים אני יודע באילו מועדונים ואירועים בעולם יש רגישות לנושא הישראלי, ומראש לא מנסה להיכנס איפה שלא רוצים אותי. הפגיעה הקשה באמת של החרם התרבותי היא לא מה שלוקחים ממני, אלא מה שלא הציעו לי מלכתחילה. לפוליטיקאים אין בשורה חדשה, ולכן האמנים הופכים לשגרירי הרצון הטוב היעילים ביותר של ישראל, וחבל שרוב הגורמים בממשלה לא מבינים שגם צריך לתגמל אותם בהתאם".

אתה מדבר על סבסוד אמנים מקומיים?

"כן. המפיק ניצן זעירא נלחם למען המטרה הזאת כבר שנים, ואני לגמרי איתו. אין סיבה שאמנים, שבעיצומו של סכסוך שככל הנראה לא ייפתר בימי חיי, מהווים קרן אור כמעט בודדה בתוך אפלה גדולה, לא יזכו ולו לשקל של תמיכה ממסדית".

אז מה אתה אומר, בעצם, שהממשלה צריכה לממן את האלבום הבא של אסף אבידן?

"לא, כי מאחורי אסף קיים בסיס כלכלי שמאפשר לו ליצור בלי לבקש טובות מאף אחד. אבל יש מאות אמנים והרכבים בתחילת דרכם, שמהם אולי יצמח אבידן הבא, וצריך ואפשר להקל עליהם. שיורידו את הארנונה המטורפת שמשלמים בעלי חדרי חזרות ואולפני הקלטות, וכך הם יוכלו לגבות מחירים שפויים ממוזיקאים שאין להם שקל על התחת. זו התחלה, ואפשר לעשות עוד הרבה. מישהו צריך להבין את החשיבות, ומשם להתקדם".

הצד השני של המטבע הוא להביא לכאן אמנים שמזדהים עם ישראל, כמו מתיסיהו וקרן אן.

"נכון. סיבוב ההופעות של קרן אן ביישובי הצפון בתקופת מלחמת לבנון השנייה היה אחד ההזויים שאני זוכר בקריירה. כשהתחילו ההפגזות דיברתי עם הסוכן שלה באירופה, והוא אמר שהיא מודאגת, שיש לה חברים ומשפחה בארץ, ושהיא רוצה לעזור ולא יודעת איך. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה לאונרד כהן מופיע עם גיטרה במוצבי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, לצד מתי כספי ואושיק לוי. אמרתי לו, אם היא רוצה לעזור שתופיע במקלטים. והיא הגיעה. נסענו יחד לכמה ימים. דיוויד ברוזה ליווה אותנו ביומיים הראשונים, לימד אותנו איך העסק מתנהל, והמשכנו רק אני, היא והגיטרה במקלטים ג'יפה, מלאים משפחות מבוהלות שלא הכירו שום שיר שלה. ביום השלישי קרן קיבלה טלפון מאדם כהן, הבן של לאונרד, שביקש למסור שאביו שמע מה היא עושה ושהוא גאה בה. אני לא אוהב קרדיטים, אבל בכל זאת זרקתי רעיון וזה נגמר במסר 'כל הכבוד' מלאונרד כהן, אז הרשיתי לעצמי להתרגש".