להקטין את "האח הגדול"

הרשות למשפט וטכנולוגיה פועלת בשדה לא חרוש מבחינה חקיקתית

בשנים האחרונות פשטה בארץ תופעה חדשה: כמעט בכל פינה מותקנת מצלמה, לרוב כזו שנועדה לצורכי אבטחה וביטחון. כל-כך התרגלנו אליהן, שרובנו כבר הפסקנו לשאול אם הדבר מוצדק והאם אין בו עבירה על החוק?

מי שלא קפא על השמרים בסוגיה היא הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט), אשר הוציאה הנחיה מפורטת - שחלה על גופים ציבוריים וחברות פרטיות - הקובעת את המותר והאסור בנושא.

השימוש הגורף במצלמות הוא בעייתי ומעלה דילמה חשובה. עומדים להם זה מול זה הרצון להבטיח את שיגרת יומנו השלווה - אל מול הפגיעה החריפה בפרטיות שנגרמת בעקבות המצלמות שעוקבות אחרינו.

בדומה למה שמוצג בסרטי מדע בדיוני, פריסת מצלמות בעיר יכולה לאפשר מעקב כמעט צמוד על כל פעילותנו במשך היום ועל מיקומנו המדויק. התחושה שכל מהלך שלנו מצולם נוטעת בנו חוסר נוחות ומונעת מאיתנו את הרצון להבטיח כי אנו האזרחים "ניוותר לנפשנו" - הגדרה שאותה הכתירה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית ביניש, כ"הגדרה הקאלסית לזכות לפרטיות".

הנחיית הרשות כוללת התייחסות לסוגיה ב-3 שלבים: שלב קבלת ההחלטה על התקנת מצלמות; ההתקנה בפועל; ותוצאות פעולת המצלמות בשטח.

על פניו יכולה ההנחיה לשחרר לכאורה אנחת רווחה בציבור. הנה ישנו רגולטור הדואג לציבור. אבל השאלה היא אם אכן יש כאן בשורה טובה לציבור, שפריסת המצלמות מדאיגה אותו, ויותר מכך, האם יש לרשות את הסמכות לפעול בנושא?

סמכותה של הרשות לפעול בנושא הפרטיות מצומצמת רק לנושא מאגרי המידע וכל הנובע מכך. ההנחיה שלה יוצאת מנקודת הנחה כי איסוף צילומים, אשר המצולמים בהם ניתנים לזיהוי, יוצר מאגר מידע.

ואולם לצורך ההנחיה הרחיבו ברשות מעט את הגדרת "מאגר המידע" בחוק, ללא סמכות לעשות כן. בעוד שהחוק מגדיר מאגר מידע כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב", הוסיפה הרשות להגדרה אף סיפא המתייחסת ל"מידע מזוהה או ניתן לזיהוי", תוספת שאינה מופיעה בחוק. לגירסת הרשות, אם מאגר צילומים כולל צילום אנשים שמזוהים בו או ניתנים לזיהוי, המאגר מהווה מאגר מידע.

חקיקה מיושנת

ייתכן שהביקורת הזו נשמעת קטנונית, אך ללא ההרחבה הזו יוצאים אוספי הצילומים מגידרה של הגדרת "מאגר המידע", וכפועל יוצא מכך גם מסמכותה של רמו"ט לפעול בעניין. כלומר, ההנחיה אינה עומדת על בסיס חוקי איתן, וככזו היא מעוררת שאלות רבות.

מהגדרת איסוף הצילומים כמאגר מידע עולות חובות נוספות המופיעות בהנחיה, כגון החובה לאפשר עיון במידע. כך, לשיטת הרשות, אדם שמצולם יכול לפנות לגורם המצלם ולבקש לראות את הקטע שבו הוא מופיע.

זוהי הוראה בעייתית, בין היתר עקב הקושי לאתר אדם ספציפי ברצף ההקלטה, הגם שהמבקש סיפק יום ושעה משוערים שבהם הוא צולם; בעיות נוספות הן הקושי למחוק או לטשטש מהסרטון דמויות אחרות המופיעות בצילום, דרישה נוספת של הרשות, על אחת כמה וכמה מקום שבו לא נעשה זיהוי של המצולמים.

ההנחיה יוצאת עוד מנקודת הנחה כי חלה חובה על העושה שימוש במצלמות אבטחה להתריע על מיקומן המדויק. אבל כאשר מדובר במצלמות אבטחה, חשיפת וגילוי פרטים מפורטים אודות מיקומן, שטח הכיסוי, תקופת השמירה, שעות הפעלת המצלמה וכיוצא באלה, עלולים לפגום במטרת הצבת המצלמות. בדרך זו, החברות ייאלצו לחשוף את אלמנט ההרתעה ו"יסייעו" למי שירצה לפגום באבטחת החברה, אם בדרך של חבלה במצלמות או בדרך של התארגנות ותכנון הפשע.

גם הזכות לפרטיות אינה יוצאת נשכרת מההנחיה. הרשות מספקת, למעשה, עלה תאנה לכל גורם המבקש לעשות שימוש במצלמות אבטחה, ואינה עורכת הבחנה ממשית בין הגורמים השונים ואינה בודקת את לגיטימיות השימוש במצלמות כאלה.

ייתכן כי הרשות לא פעלה בנושא עד הסוף ביודעין. החקיקה בארץ בתחום הפרטיות היא מיושנת - משנת 1981. ההתקדמות הטכנולוגית לא גרמה למחוקק לפעול לשינויה. כך מוצאת עצמה הרשות פועלת בשדה לא חרוש מבחינה חקיקתית, פעולה שאין לה סמכות לעשותה. ראוי היה שהנושא יטופל, ו"האח הגדול" שצומח לנו וצופה בנו יהיה עד כמה שאפשר "קטן".

מכל אלה עולה כי מי שצריך לטפל בזכות לפרטיותנו הוא המחוקק. נקווה שבכנסת ה-19 ירימו חברי הכנסת את הנטל וידאגו לכך שמצד אחד השימוש במצלמות האבטחה ייעשה באופן מידתי יותר, ומצד שני שהזכות שלנו לפרטיות תיפגע פחות ככל האפשר.

הכותב הוא מומחה לדיני טכנולוגיה ותקשורת ומחבר הספר "ההגנה על הפרטיות בישראל".

צרו איתנו קשר *5988