קלסטרופוביה אהובתי

"לה לה לנד", עונה חדשה, ימים א'-ה' 20:30, ערוץ "יס קומדי"

צריך להודות על האמת: גם מי שצפה בעונה הראשונה של "לה לה לנד" ואהב כמעט כל רגע, עלול להתאכזב מפרקי הפתיחה של העונה החדשה.

הסיבה לכך היא שלסדרות כמו "לה לה לנד" יש שני סוגים של קהלים, עם מעט מאוד חפיפה ביניהם: הראשונים הם מעריצי הזמר הים-תיכוני, שעוקבים בדאגה כנה אחר מאמציהם של יקיריהם לפרוץ אל שוק שגודלו כמעט בלתי נתפס. הם עושים זאת בלי גרם אחד של ציניות, מזילים דמעה כאשר הגיבורים מדברים בסקייפ עם הבית, ליבם מתרחב כאשר הזמרים מסובים לקידוש, ורומנים פוטנציאליים על הסט מסעירים את מחשבתם. אני מניח שמרבית הצופים של הסדרה, לקוחות yes שממוצבים גבוה מעט יותר מאשר לקוחות הוט, אינם נמנים ברובם עם הקהל הזה.

הקהל השני הוא הקהל שבא להסתלבט: הוא ציני ומתנשא, הדרך שלו לחיות מחדש את השנים שבהן הוא ובני מעמדו משכו כאן בחוטים היא לתחום את הזמר המזרחי בד' אמותיה של התחנה המרכזית הישנה. הוא נקרע מצחוק בעונה הראשונה מהעברית היצירתית של אתי לוי או מהאנגלית העוד יותר יצירתית של דודו אהרון.

מוכרחים לציין שבשוליים של הקהל הזה נמצאים גם מי שבאו בסך-הכול להריץ דאחקה על חשבון הים-תיכוני, אבל הציצו ונפגעו: אולי לא הפכו לנותנים בכפיים של ממש, אבל למדו להכיר את "האחר" במקום לצחוק על חשבונו מרוב פחד.

הבעיה בעונה החדשה, לפחות בפרקי הפתיחה שלה, היא שלמעט אולי אצל ליאת גבאי (זמרת שבטוחה שתפקיד בסרט אבי ביטר סטייל הופך אותה גן לסוג של מריל סטריפ בפוטנציה) ומעט אצל שרית אביטן, לא מתקיים כמעט חוסר מודעות עצמית אצל הגיבורים: מאיה בוסקילה היא על תקן דיווה שמספקת החל מהפרקים הראשונים שורות-מחץ של ריץ'-ביץ' שאוהבים לשנוא. שיר לוי הוא אביהו שבת משופר: צעיר, נאה, אבל פחות מודע לכישרונו ונושא עימו סיפור חיים שהפך אותו לרגיש במיוחד. אלי זולטא נשאר עוף מוזר גם בפרק הרביעי, ואל סאז, הראפר הערבי, מיד נגיע.

לוי. שיר לוי

בניגוד לעונה הקודמת שהתאפיינה בהלם תרבות של מי שהעולם הגדול נגלה להם לראשונה, הרי שהעונה הזאת קצת קלסטרופובית: כבר בתחילת הדרך עסוקים האמנים בהסרת צלבים מקירות החדר שבו נתבקשו לישון. "אני לא ישנה איפה שיש צלב", מסבירה אחת מהם, ונדמה שהיא מייצגת את דעת כולם.

מאוחר יותר, בהמשך הסדרה, כשמגיע סאז ומצטרף לחבורה, הם עורכים לו טבילת אש באמצעות שירת "התקווה", ונראה שהם מפיקים הנאה מלזייף את "נפש יהודי הומייה" בפניו המכורכמות. זה מעניין ודוחה בעת ובעונה אחת.

אפשר שזה הולך ומשתפר בהמשך, כשנוכחותם המבורכת של אורי פסטר ושל ניסים הנהג הופכת לדומיננטית יותר, אבל לפחות לפי פרקי ההתחלה, זכרו רק שתי מילים: שיר לוי. כל היתר הוא באמת בזבוז משווע של זמן.