דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

נסיכי השפל: למה ארוסמית' לא מצליחה להמריא מחדש?

מוטב היה לו ארוסמית' היו מוותרים על אלבום הקאמבק החדש שלהם, ומסתפקים במה ששיגרו לקהלים המסורים שלהם בימים יפים יותר בעברם

ארוסמית': Music From Another Dimension

חיות יצירתיות ברוק הן עניין שמוגבל כמעט בלעדית ליוצרים ויוצרות, ולא ללהקות. בוב דילן, לו ריד, ניל יאנג, מריאן פיית'פול ואחרים כבר הציגו לעולם כמה מחזורים של שנות שפל יצירתי שלאחריהן בורכנו מצדם באלבומים של חיוניות ואונות מחודשים. וקשה מאוד למצוא להם מקבילות אצל להקות. מכירים להקה שהתקמבקה או שפשוט צנחה לבינוניות בכתיבה, וששבה והעפילה לשיאים אמנותיים שמתקרבים או משתווים לאלו מעברה? האמת, דווקא האלבום הטרי של סאונדגארדן, שייסקר כאן בשבוע הבא, עושה סימנים של מתמודד נדיר ביותר לתואר אלבום תחייה נהדר של להקה ותיקה. גם להקות שונות מאד אלו מאלו כמו טוקסידו מון, דוראן דוראן ובאוהאוס, הוציאו לקראת סוף העשור שעבר אלבומי קאמבק סבירים. אבל מקבילה להקתית ליצירות מופת כמו "טיים אאוט אוף מיינד" של דילן, "קסם ואובדן" של ריד או "אנגלית רצוצה" של מריאן פיית'פול פשוט אין. המקרה היחיד שנזקר לאוזניים הוא של אמן סולו שפשוט חזר אחרי עשרות שנים לכתוב גם עבור הלהקה שלו: בריאן ווילסון, שהשנה סיפק לאלבום החזרה של הביץ'-בויז כמה שירים מצוינים. אבל החריג רק מעיד על הכלל. וברור שהמקרים הכי טרגיים של הכלל הזה הן שתיים מהלהקות הכי טובות של כל הזמנים. הרולינג סטונס ויו 2 נשארו מופלאות בהופעות, אבל כוחן כמחברי שירים נשאר הרחק מאחור באלף שעבר.

בעקבות שיר הנושא

ארוסמית', מסתבר, אינם שונים מהסטטיסטיקה העצובה של להקות שלא ממריאות מחדש אמנותית. זה אלבומם הראשון עם שירים חדשים מזה 11 שנה, ואלבום האולפן ה-15 שלהם. הם הגיעו אליו שבע שנים אחרי אלבום שהוקדש לבלוז, ואחרי, כמיטב המסורת הלהקתית, לא מעט ריבים מתוקשרים. חברי הלהקה מאסו בסולנם סטיבן טיילר, ולמרות שהחלו בבדיקות למחליף, בכל זאת נעלבו מכך שהחליט לשפוט ב"אמריקן איידול" מבלי ליידע אותם. טיילר, מצדו, סבל בעשור האחרון מחבלות גופניות ומביקורים חוזרים במוסדות גמילה, נחשף לאמריקה כשופט בתחרות הטלוויזיונית וגם הוציא אוטוביוגרפיה. שותפו להנהגת המותג הלהקתי שמכר 150 מיליוני עותקים, הגיטריסט ג'ו פרי, פיתח את קריירת הסולו שלו, וכמוהו גם חברים אחרים בהרכב. באלבום הזה בחרו לשוב ולעבוד עם המפיק הוותיק ג'ק דאגלאס שאחראי לכמה מהמוצרים הכי נמכרים שלהם בעבר, ובחרו בשתי טקטיקות לכיבוש הקהל. מצד אחד, הצליל מחוספס וגולמי יותר מזה שאפיין את בלדות המצעדים שלהם בשנות ה-90 ולכאורה משדר שיבה לשורשים, נאמנות, טבעיות והנאה צרופה של החברים מהמלאכה. מצד שני, יש כאן שיר נוסף שכתבה להם יצרנית הלהיטים הענקית דיאן וורן, מי שנתנה להם את שיר הנושא מהסרט "ארמגדון", "לא רוצה להחמיץ כלום". ואת הנוסחה ההיא הם מנסים לשווא לשחזר גם בשיר אחר - "מה שהייתה יכולה להיות אהבה". ויש גם דואט עם קארי אנדרווד שמנסה להחניף לקהלים צעירים.

והיא לא האורחת היחידה פה: אם אנדרווד קורצת למיינסטרים הצעיר, ג'וני דפ וג'וליאן לנון שעושים קולות רקע לא מאד דומיננטיים, אמורים לדבר לקהל יותר קולי ומבוגר. הבעיה היחידה באלבום היא היעדרם המוחלט של שירים טובים. היעדר מפתיע ולו בקנה המידה המסחרי הטהור של פעילותם בעבר. הרגע העוצמתי היחיד מגיע בריף הגיטרה שמנוגן בבתים של legendary child, רק שהוא לגמרי גנוב מריף של ג'ימי פייג' ב-The Wanton Song של לד זפלין מ-1975. מילא וניחא, הגניבה המצוינת לגמרי נסלחת, אבל השיר שסביבה איום ונורא.

רובי וויליאמס: Take The Crown

לאוהדים קנאים בלבד

למרות החיבור המחודש עם גארי ברלו, רובי וויליאמס מגלה באלבומו החדש והלא מסקרן תנובה צחיחה במיוחד

מי שהיה הבדרן המצטיין במולדתו בשנות ה-90, חזר עם הסינגל הראשון מהאלבום הזה, "קנדי", לפסגת מצעד הסינגלים הבריטי לאחר שבע שנות היעדרות שלו ממנה. זה חטיף פופ שיאבד טריות תוך כשלושה חודשים, והוא אחד משני הרגעים הזכירים היחידים באלבום החלש הזה. כתב אותו גארי ברלו, חברו של וויליאמס ללהקת הבנים הכי טובה שיצאה מאנגליה ב-30 השנים האחרונות, טייק דאת'. הקאמבק שלהם מהשנה שעברה אחראי גם לשיר היפה היחיד באלבום החדש של וויליאמס, הסקיצה הפסנתרית והאינטימית ל"שמונה אותיות", שיר מאלבום הקאמבק הטייק דאת'י שיצא לפני כשנתיים ושגם אותו כתב בארלו. וויליאמס מספר שהקאמבק המסחרי המוצלח של טייק דאת' עורר בו מחדש את הרעב ללהיטים, וייתכן שפרט ל"קנדי" האלבום ייצר עבורו עוד אחד או שניים.

אבל נדמה שהמשקע היחיד שיותיר לטווח הארוך הוא הטעם הנעים מהחיבור המחודש בין ברלו, הכותב הכי טוב בלהקה ההיא, לווייליאמס, הזמר והפרפורמר הכי טוב שלה. הבעיה היא, כמובן, שהחיבור ביניהם מצוין ללהקה אבל לא ממש מגבה את הפעילות העצמאית של וויליאמס. כמי שהוא בדרן במשקל כבד אבל כותב נוצתי, וויליאמס תלוי תמיד בספקי חומרי הגלם, בכותבי שירים. ובאלבום הזה התנובה שלו ושל שותפיו הנוכחיים פרט לבארלו, צחיחה בהשוואה לשלל להיטיו מהעבר. מוצר שמיועד רק לאוהדים הקנאים ביותר, נא לוותר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות