יש כבוד

יותר מ-30 שחקנים על הבמה, תזמורת חיה מאחורי הקלעים, ורשימת קרדיטים שרק מתארכת והולכת, כולל מפיק, כוריאוגרף, הדרכות קוליות ומה לא. חתיכת הפקה הרימו בקאמרי לכבוד שובו של קזבלן, ובכל זאת, הדקות נוקפות והמחזמר לא מתרומם. הביצועים בסדר גמור, גם הריקודים, התזמון עם השלטים, התלבושות והתפאורה. הכול מאוד מתוקתק אבל זה עדיין לא זה. משהו לא עובד עד הסוף. אם לשאול מעולמו הכוכב נולדי של הבמאי צדי צרפתי, הרי שזה "ליד". יותר מדי תחושה של הצגת סטודנטים משודרגת, שמאוד משתדלת לעשות את הכול נכון, בעזרת המון אנרגיות ורצון טוב, אבל לא מצליחה למצוא את הדבר הקטן הזה שידייק את התחושה ויסעיר את החושים.

ואז זה הגיע. ליתר דיוק, היא הגיעה. קצת לפני סיום המחצית הראשונה, ורגע לפני שבאמת נהיה מאוחר מדי, מיי פיינגולד עלתה על הבמה בתפקיד רוזה, בעלת מועדון הלילה, והבהירה כבר בהברה הראשונה שהוציאה מהפה, את מה שהיה כל-כך חסר כאן עד עכשיו: כריזמה. קול עבה ובשל שמרעיד את האולם - סוף-סוף יש זמרת על הבמה. למן הכניסה של פיינגולד, המחזמר מקבל טוויסט ורק משתפר והולך. להפסקה יורדים עם חיוך לאחר שתי קלאסיקות בביצועה של - "אתה נמצא ביפו" של עמוס אטינגר ורוזה רוזה רוזה רוזה רוזה הנצחי של חיים חפר ז"ל - ועוד ביצוע חוזר, איטי ועמוק שלה ל"אתה נמצא ביפו" לפני הורדת המסך להפסקה. מאז אני לא מפסיק למלמל אותו.

לא רק פתיל קצר

אירוני שדווקא קזבלן שמתחמם מהר, כי הפיוז קצר והווריד מתנפח, הוא מחזמר שמתחמם כל כך לאט, אבל למן הרגע שהוא מתחמם הוא לא פחות ממצוין. עמוס תמם, שנכנס לנעליו הקנוניות של יהורם גאון, בתפקיד שהגדיר אותו, מוצא לאחר ההפסקה את הקזבלן שלו ונותן הופעה נהדרת, כולל ביצוע עוצמתי ומלא רגש ל"תרד ממני קזבלן" של דן אלמגור.

עוזר לו כמובן התפתחות המחזה המדויק כל-כך של יגאל מוסינזון, שהופך את דמותו של קזבלן להרבה יותר מאשר ערס עם פתיל קצר. הוא מתאהב, מסמיק, מגלה מנהיגות, וגם נזכר שבשביל לקבל כבוד גם צריך לתת. תמם, שבקלות מייצר דמות אמינה של ערס שחבל על הזמן להתעסק איתו, מצליח בתצוגת משחק שלמה גם לדייק דמות, שבזמן הנכון גם יודעת לעורר את מידת האמפתיה וההזדהות המתבקשת ממנה. עוד עוזר לו לעשות את זה הוא הפרטנר שנכנס לעניינים במחצית השנייה, עודד לאופולד בתפקיד קצין המשטרה שהיה בעבר מפקדו בצנחנים. לאופולד, עם הקול הגדול שלו והיציבה הלא פחות יציבה מאשר של תמם, מצליח לייצר עבור קזבלן את המשענת האמינה שהוא צריך על מנת לעבור את שינוי הכיוון בצורה חלקה.

היריעה קצרה מכדי לסכם את פועלם של כל הנוגעים בדבר, אז כמה מילים על עוד כמה שהרשימו במיוחד. איציק כהן שובה לב בתפקיד המספר מושיקו באביוף, מנקה הרחובות. קבוצת הבנים, "חבורת הברילנטינים" מייצרים עבודת צוות ראויה. וכן שלמה וישינסקי הוותיק והטוב כמר פלדמן ובתו רחל בגילומה של תמר שם אור. אני מודה שכבר התחלתי לחשוב שהתפקיד קצת גדול למידותיה, אבל אז הגיע הביצוע שלה ל"אני כל-כך פוחדת" וזרק את המחשבה הזו מכל המדרגות.

לסיכום, כור ההיתוך של קזבלן משנות ה-60 רלוונטי לא פחות גם בישראל של 2012, והקאמרי נותן לו חיים חדשים עם ביצוע מהוקצע, שבסופו של דבר, גם מצליח לעשות כבוד.

"קזבלן" מאת יגאל מוסינזון, בימוי: צדי צרפתי, תיאטרון הקאמרי