אל תשתקו

נסו לדמיין את התרחיש הבא: באישון לילה גוררים את מכוניותיהן של האחיות בשל השביתה שבה פתחו; הן מקבלות מסרונים מגורמים עלומים שמסיתים אותן נגד ההסתדרות, וקבוצות של אחיות שאינן משתתפות בשביתה מפגינות נגדן במה שנראה על פניו כמו ניסיון לייצר הפרד ומשול. דמיינו את הלחץ הנפשי שלהן, את העלבון, את התחושה שמופעל נגדן טרור תעסוקתי, ואת הפחד להמשיך במה שנדמה להן כמאבק צודק.

עכשיו דמיינו לרגע כיצד כלי התקשורת היו נוהגים במקרה כזה. כמה חריף היה הטון של הכתב, כמה גבוה הייתה מורמת גבתה של המגישה באולפן. דמיינו איזה שאלות נוקבות היו מפנים לממונה על השכר עו"ד קובי אמסלם, וכמה חיצים היו שולחים לעברו של שר האוצר יובל שטייניץ.

עכשיו תארו לעצמכם שזה לא תרחיש דמיוני. שכל המקרים האלה, בצד מקרים חמורים עוד יותר, שאותם הגדיר בית-הדין לעבודה כ"חצייה של קווים אדומים", אירעו בחברת הסלולר הוותיקה בישראל, פלאפון תקשורת. איך תסבירו שבניגוד לאמירה ש"לכל משבר יש פנים", כמו הפנים של שטייניץ במקרה של האחיות, כמו הפנים של יו"רית תנובה לשעבר, זהבית כהן, במקרה של מחאת הקוטג', בהנהלת פלאפון אין את מי להציב בחזית.

יש את "פלאפון", יש את "החברה", ויש את הדוברת. את תמונתו של המנכ"ל גיל שרון לא תמצאו הרבה בהקשר של הסכסוך הזה. על תמונתו של היו"ר והבעלים שאול אלוביץ', כמעט אין מה לדבר. מעטים המקרים בשוק העבודה שבהם ניתן היה להיתקל במלחמה כל-כך בוטה וחריפה מצד הנהלת חברה, בעיקר חברה בולטת וחשובה כמו פלאפון, בעובדים שלה שהתאגדו. והנה אותה הנהלה לא רק שורדת, אלא גם ממשיכה לבעוט.

אפשר היה לחוש בחוסר הנוחות על פניו של אחד מעורכי הדין הוותיקים והבולטים שמייצגים מעסיקים בתחום העבודה, עו"ד נחום פינברג, כשצפה השבוע בסרטונים שהוצגו בוועידת ישראל לעסקים בפאנל שעסק בהתאגדות עובדים. באחד הסרטונים נראה מנהל אגף בפלאפון משכנע עובדים בחברה לבטל את הצטרפותם להסתדרות העובדים, ומגלגל בפניהם את הרעיון להקים "ועד פנימי".

גם יו"ר לשכת התיאום של ארגוני המעסיקים, צביקה אורן, שהשתתף בפאנל, הסתפק באמירה כללית נגד איומים ומניפולציות, אך סירב להעביר מסר ישיר למנכ"ל גיל שרון. אפילו הנשיא לשעבר של בית-הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, נמנע ממסר כזה. לרגע היה נדמה כאילו כל המשתתפים, למעט עו"ד ארנה לין, שמייצגת במקרה של פלאפון את ההסתדרות, הגיעו מהאו"ם.

'קייס' כמעט מנצח

דווקא הקהילה העסקית צריכה להיות הראשונה לגנות את ההתנהלות של הנהלת פלאפון. לא בשיחות מסדרון, לא בציטוטים שלא לייחוס, אלא בקול צלול וברור. היא צריכה לעשות זאת משום שהדבר יבהיר את תום-ליבם של המעסיקים בבואם לדרוש בימים אלה מבית-הדין הארצי לעבודה שלא להגביל משמעותית את זכותו של המעסיק להביע עמדה בעניין התאגדות עובדיו.

למעסיקים יש 'קייס' כמעט מנצח על פניו: בעל העסק משקיע מכספו, יש לו אחריות אדירה לפרנסתם של עשרות ולעתים אלפי משפחות, ולכן תמוה כיצד מבקשת ההסתדרות (בגיבוי חוות-דעת דרמטית של היועץ המשפטי לממשלה) להגביל את זכותו לומר את דעתו. צביקה אורן, כתעשיין בעצמו, דיבר בפאנל מהבטן. הוא סיפר איך משכן את ביתו ועל אילו ערבויות אישיות הוא חתום כדי שהעסק ימשיך לעבוד. הבעיה היא, שזה לא מספיק לדבר מהבטן: אורן צריך להבין שכל זמן שישנם מעסיקים שנוהגים כפי שהנהלת פלאפון נוהגת, גם עמדתו שלו צפויה להיפגע.

"פה זה לא בלגיה", סיננה נשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, בדיון שהתקיים לפני כחודש בעניין הזה. היא אמרה את הדברים לאחר שעו"ד דפנה שמואלביץ', שמייצגת את ארגוני המעסיקים הזכירה כי כמעט בכל המדינות הנאורות, לא קיימת מגבלה מוחלטת על המעסיקים להשמיע את עמדתם בעניין התאגדות העובדים.

וכשהשופטת ארד אומרת "פה זה לא בלגיה", היא מתכוונת למקרים דוגמת זה של פלאפון. אם אורן וחבריו רוצים לקבל פסיקה סבירה שתתחשב במעסיק הסביר, עליהם להוקיע בנחרצות את מי שמכתים ציבור מעסיקים שלם.