מסתמן: ליברמן ייאלץ להשקיף על הממשלה מבחוץ

ב-28 ביולי 2006, חודשים אחדים לאחר שחקירתו רבת-השנים של אביגדור ליברמן הסתעפה לכיוון חדש - לכיוון חשבונות הבנק הסודיים שלו בקפריסין - כתב ליברמן מכתב אישי ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. "השתכנעתי סופית", כתב החשוד הסדרתי לראש מערכת אכיפת החוק, "שלא מדובר כאן ברדיפה אחר הצדק, אלא ברדיפה אחר אדם. ממש ציד מכשפות לפי הספר". 6.5 שנים לאחר מכן, ציד המכשפות הסתיים בניצחונו של הניצוד.

מבחינה פורמלית, ליברמן הופך כעת מחשוד לנאשם, נוכח החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להעמידו לדין באשמת מירמה והפרת אמונים בפרשת השגריר בבלארוס.

להעמדתו לדין בפרשה זו - משנית ושולית ככל שתהיה - צפויה להיות השפעה מיידית על המשך הקריירה הפוליטית שלו: במישור כהונתו של ליברמן כחבר כנסת, על היועץ המשפטי לפנות לכנסת ולבקש להסיר את חסינותו של ליברמן, בטרם ניתן יהיה להגיש את כתב האישום בפועל לבית המשפט.

בעבר הייתה צריכה ועדת הכנסת להחליט באופן אקטיבי להיענות לבקשת היועמ"ש, ואולם מאז פרשת העמדתו לדין של חבר הכנסת לשעבר עמרי שרון השתנה חוק החסינות, והפרוצדורה התהפכה: כעת די בכך שהיועץ פונה ליו"ר הכנסת ומודיע על בקשתו להסיר את חסינותו של חבר כנסת, לצורך העמדתו לדין.

אם הכנסת אינה עושה דבר, מוסרת החסינות אוטומטית בתוך 30 יום. אם הודיע חבר הכנסת הנדון על התנגדותו להסרת החסינות, מתכנסת ועדת הכנסת לדון בבקשה.

ליברמן, על-פי ההערכות, לא מתכוון להיאבק על הותרת חסינותו, מאבק שעשוי לפגוע בו קשות בדעת הקהל. מחסום החסינות יוסר אפוא מדרכו של היועמ"ש לבית המשפט.

מחוץ לשולחן הממשלה

זה במישור הכהונה הפרלמנטרית. במישור המיניסטריאלי התמונה מורכבת יותר. בעבר פסק בג"ץ, בעניינם של השר דאז, אריה דרעיף, וסגן השר דאז, רפאל פנחסי, כי בעת שמוגש כתב אישום נגד חבר הממשלה בעבירה משמעותית, הופך שיקול-דעתו של ראש הממשלה בשאלה אם להעביר את השר מכהונתו, לשיקול-דעת חובה.

פירוש הדבר שכאשר מוגש כתב אישום כזה נגד שר, ראש הממשלה מחויב לפטרו מהממשלה. וינשטיין החליט כי כתב האישום נגד ליברמן בפרשת השגריר יהיה בסעיף מירמה והפרת אמונים, ולא הפרת אמונים בלבד. זה הבדל משמעותי. פירושו שלדעת היועץ, בעבירה שבה מואשם ליברמן יש קלון, והוא איננו יכול להמשיך לכהן כשר.

סנגוריו של ליברמן התכוונו להתבסס על כתב האישום הקל יחסית, בהנחה שהוא יכלול סעיף של הפרת אמונים בלבד, כדי לטעון כי בעבירה אין קלון, וכי מן הראוי שוינשטיין יימנע מלהנחות את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעביר את ליברמן מכהונתו.

אלא שהסעיף המחמיר יותר טורף מבחינתם את הקלפים. מאחר שהמשך המחזה ידוע מראש, אפשר להניח שליברמן יאסוף נקודות קלות בדעת הקהל ויעזוב מיוזמתו באלגנטיות את שולחן הממשלה. וינשטיין ינשום אז לרווחה - הוא לא ייאלץ להניח את האקדח הטעון על השולחן ולצאת מהחדר.

כפי שליברמן אינו יכול לכהן כשר, הנאשם במשפט פלילי, לפני הבחירות, כך הוא גם לא יוכל - ככל הנראה - להתמנות לשר בממשלה הבאה, לאחר הבחירות. ההיגיון הפשוט הזה לכאורה נבחן בשבועות האחרונים בלשכת היועץ המשפטי, כהכנה לקראת שאלות אפשריות מכיוון לשכת ראש הממשלה או מכיוון בג"ץ.

שאלת הקלון

גם האפשרות שליברמן עצמו יעתור נגד היועץ, אם וינשטיין ינחה את ראש הממשלה להעביר את ליברמן מכהונתו, עמדה על הפרק - אבל גם כאן, כמו בסעיף הקודם, נראה כי ליברמן יעדיף לצאת גדול בדעת הקהל מאשר לנהל קרב חפירות שיציג אותו כמי שנאחז בקרנות המזבח.

בין היתר עלתה השאלה אם שר יכול בכלל להתפטר מממשלת מעבר. אלא שממשלת נתניהו איננה ממשלת מעבר באופן פורמלי, מאחר שכהונתה מסתיימת לא בעקבות התפטרות ראש הממשלה, אלא בעקבות חקיקת חוק התפזרות הכנסת.

כל הדברים הללו נכונים כל עוד משפטו של ליברמן יהיה תלוי ועומד. מה יקרה כשהמשפט יסתיים? אם ליברמן יורשע בעבירה המיוחסת לו, וייקבע, לבקשת התביעה, כי בעבירה יש קלון - יושעה ליברמן גם מכהונתו כחבר כנסת. כשפסק הדין יהפוך לסופי תפקע כהונתו כחבר כנסת באופן מלא.

קלון פירושו גם כרטיס אדום שימנע את חזרתו למערכת הפוליטית במשך 7 שנים לפחות. בכל אלה יש עבור ליברמן לנסות להגיע להסדר טיעון עם התביעה, ודבר זה אפשרי גם כעת, לאחר שכתב האישום מוגש.

הסדר טיעון מקל, שאינו כולל קלון, יסלול מחדש את דרכו למרכז הזירה הפוליטית. מניעה משפטית לא תהיה, אלא רק ערכית-מוסרית - ומי בכלל מתייחס אצלנו לעניינים אלה.

וינשטיין פעל כסנגור

עוד בהיותו חשוד הצטייד ליברמן בכמה וכמה סנגורים בכירים לנהל את הגנתו, נוכח החקירה והשימוע. אבל דומה כי בכיר הסנגורים שלו יושב בקומה הראשונה ברחוב צלאח א-דין 29 במזרח ירושלים, בלשכת היועץ המשפטי לממשלה.

יהודה וינשטיין, ששימש סנגור פלילי במשך רוב שנות חייו, לא השתחרר מזווית הראייה הסנגוריאלית גם בתפקידו כתובע הכללי של מדינת ישראל. אם אי-פעם זממו פוליטיקאים בישראל למנות כוכב מן החוץ לראש מערך התביעה, כביכול כדי לרענן דרכי חשיבה מקובעות ולהשרות שיטות עבודה יעילות המקובלות בשוק הפרטי, אך למעשה כדי שבתיקים המגיעים להחלטתו האישית של היועץ המשפטי - דהיינו, תיקים של פוליטיקאים - תהיה ההחלטה סנגוריאלית באופיה - המזימה פעלה.

במסגרת העתירות שהוגשו לבג"ץ נגד עסקת הטיעון שחתם בשעתו היועץ המשפטי הקודם, מני מזוז, עם הנשיא דאז, משה קצב, נאלצה הפרקליטות להגיש לשופטי העליון מסמך הצולל לעומק הראיות בתיק. אלא שהפרקליטות התחכמה, כשפירטה במסמך רק את הקשיים הראייתיים, לא את התמונה הראייתית המאוזנת. רק החורים בגבינה, כפי שהגדירה זאת אז התנועה לאיכות השלטון, לא הגבינה כולה.

כך פעל כעת גם וינשטיין. על פני קרוב ל-100 עמודים הוא פירט את הקשיים הראייתיים בכל היבטי הפרשה העיקרית, לא את הראיות שבכל זאת נותרו מוצקות. כך מתנהג סנגור הפועל בשירות לקוחו הנאשם, לא יועץ משפטי, הפועל בשם הציבור ולמענו.