פוף! נעלמה לה איראן

בתחילת מערכת הבחירות ריחפה באוויר השאלה מה יעמוד במרכז סדר היום שלה: הנושא המדיני-ביטחוני, או החברתי-כלכלי. שבועות ספורים אחר-כך, ופחות מחודש לפני הבחירות, ניתן לומר כי שתי האפשרויות התבדו: לפי שעה, ולמרבה המבוכה, הבחירות האלה הן על שום דבר.

זה לא ששלל הנושאים הקריטיים שעומדים כאן להכרעה נעלמו לפתע; הם רק התאיידו מהשיח הציבורי והתקשורתי. סקירה של כותרות העיתונים ומהדורות החדשות בשבועיים האחרונים מלמדת, שאת מרבית תשומת-הלב גרפו נושאים פיקטיביים, בראשם איומי הבנייה בירושלים והקטטה המגוחכת סביב ההתבטאות של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט.

רה"מ בנימין נתניהו לא בנה ברמת-שלמה ולא יפנה התנחלויות; בנט לא יסרב פקודה כי לא תהיה לו סיבה, ועל הלא-כלום האלה בוזבזו שבועיים יקרים ורבבות מילים ריקות, שתפסו את המקום של מה שבאמת צריך להיות במערכת בחירות - דיון מעמיק על השקפות עולם, בעיות ופתרונות.

נתניהו לא יכול היה לבקש יותר מזה. הוא מחלל בחלילו, וכולם - כלי תקשורת, יריבים פוליטיים - רוקדים לפי הצלילים הצורמים שלו. לנתניהו יש עניין מובהק להרחיק את השיח הציבורי מהנושאים הכלכליים-חברתיים. רק חסר לו שהאנרגיות של מחאת האוהלים ישובו לפתע ערב הבחירות, וילוו את עם ישראל לקלפי. אז הוא עושה הכול כדי למגנט את הדיון לתחום המדיני-ביטחוני, שם הוא יכול רק להרוויח.

כשהוא מותקף על-ידי יו"רית התנועה ציפי לבני מתחזקת תדמיתו כביטחוניסט נחוש; כשהוא מותקף על-ידי בנט, הוא ממלכתי וממורכז. האלטרנטיבה היחידה למדיניות הסרבנות שלו נמצאת בשמאל - מרצ, חד"ש והלאה משם - מפלגות שהליכוד, בלשון המעטה, לא רואה בהן איום אלקטורלי. לכן לנתניהו לא משנה מה יאמרו עליו בכל הנוגע לשטחים ולהתנחלויות - העיקר שידברו על זה, ולא על העובדה שישראל שואפת לכתר העולמי במדד האי-שוויון בין עשירים לעניים.

הנה - פוף! איראן נעלמה מהרדאר

זה לא היה כה מסוכן, אם לפחות בשדה המדיני-ביטחוני היה מתקיים דיון של ממש. רק שבמקום דיון אמיתי יש לנו פיקציה, ויכוח על "נאום בר-אילן", שנתניהו מעולם לא התכוון לממש, ומהומה של בועות-סבון בנוסח פסטיבל ההתבטאות של בנט. השליטה של ראש הממשלה בסדר היום הציבורי והכניעה מרצון של התקשורת לתכתיביו, הן תעלומה לא מוסברת: תקופה ארוכה הוא פמפם את האיום האיראני, והנה - פוף! איראן נעלמה מהרדאר. מה, כבר אין איום? את השטן הגדול, אחמדינג'אד, החליפו השטנים הקטנים, החמאס ואבו מאזן.

ואחר-כך בנט, האיש שגרם לנתניהו להגיח ממחבואו ולהתראיין בזה אחר זה בשלושה אולפני טלוויזיה, שבהם דיבר המון אבל לא אמר דבר. מה שכן, נתניהו מקפיד לטפטף מידע על תוכניותיו לגבי הרכב הממשלה הבאה: שר השיכון יהיה מהליכוד, משרדי האנרגיה והגנת הסביבה אולי יאוחדו. הבנתם את הרמז? כולם מסביב מתקוטטים, ונתניהו בעצם כבר עוסק בהרכבת הממשלה הבאה. הבחירות הן רק אקט פורמלי שצריך לעבור בדרך לאיוש לשכות השרים.

קשה לזכור מערכת בחירות כה פרסונלית (ביבי נגד נפתלי, ציפי נגד שלי ויאיר), כה לא עקרונית, כה ענייה ברעיונות ובמחלוקות אמיתיות. זו החמצה מצערת עד כאב, כי הבחירות הללו מגיעות זמן קצר אחרי 15 חודשים שבהם התנהל כאן שיח חברתי-כלכלי-אזרחי מעמיק, מרתק, פורה, שיח ברמה ששנים רבות לא חווינו. איכשהו, כמו ברפלקס קדום, ברגע שפעמון הבחירות נשמע באופק, כל המתרסים קופלו, ומה שנשאר זה ריק אחד גדול, עיסוק אובססיבי בסקרים חסרי משמעות, ראש ממשלה שמנצח על תזמורת בצורת, ועם שלם שמשרך את רגליו אל הקלפי בדומייה ובצייתנות, כאילו כל דאגותיו נפתרו.

ובאמת, למה לדאוג? גדעון סער וגאולה אבן מאוהבים, וכולנו צועדים איתם יד ביד לעבר השקיעה, תרתי משמע.