מולד, מולד, אבל איפה ישו?

לנצרות אין עוד כוח הכפייה, עכשיו הדרך אל אלוהים היא וולונטרית

אילו עצם ציונו של חג המולד היה מודד של פעילות דתית, כנראה שלא היתה לנו בררה אלא להודיע שהנצרות מתפשטת במהירות מסחררת. ממה נפשך, "כריסמס" (מי בכלל טורח לתרגם) צוין השבוע בסין, בהודו וביפן.

בדלהי, שממנה נכתבת הרשימה הזו, משרדי הממשלה שבתו, רוב החנויות הגיפו את דלתותיהן, עצי חג המולד הזדקפו בגנים ציבוריים, ומלצרים במסעדות חבשו מצנפות סנטה. במומבאי, עיר הסרטים של הודו, נערכה כמובן מסיבת כריסמס מנקרת עיניים לכל ענקי בוליווד, שרובם, במקרה, מוסלמים, אם גם לא אדוקים במיוחד.

אמנם הנוצרים אינם אלא 2.3% של אוכלוסיית הודו (לפי מפקד 2001), אבל הקתדרלות של עיר הבירה המו אדם, ולפחות באחת מהן מיסת חצות התארכה עד שלוש לפנות בוקר. עובדים ציפו לבונוסים, "שוק קאן" (זאת אומרת חאן, שהוא מרכז הקניות של אמידי העיר) מואר זה ימים אחדים באור יקרות, שלא היה מבייש שום קניון בארץ נוצרית במערב. נהג מונית חובש טורבאן מן הדת הסיקית, שרק גימגם באנגלית, איחל "מרי כריסמס" לנוסע חיוור-פנים; ונהג אחר, הינדו בן הינדו, הצטרף אל רעייתו הנוצריה בקתדרלה של "הלב הקדוש", ואפילו הזמין מכרים ובני משפחה לא-נוצריים להצטרף.

אף על-פי כן, הנצרות אינה מתפשטת בהודו, אף כי הודים יוצאים מגדרם לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר קתוליים. יש לה הצלחות מסוימות דווקא בסין ובאפריקה, במיוחד בסין, אבל היא נמצאת בנסיגה כללית באירופה, וגם כאשר היא מתפשטת היא מתגוננת. "הדת הנרדפת ביותר בעולם", כתבו עליה ערב חג המולד ב"וול סטריט ג'ורנל".

אחורה, חיילים נוצריים

האפיפיור התחנן באוזני צאן מרעיתו, בדרשה השנתית "לעיר ולעולם", כי יואילו "להקצות מקום לאלוהים" בחייהם. קולו כמו בקע מזמן אחר, מממד אחר. פעם שמה של אירופה התחרז עם הציוויליזציה הנוצרית. פעם, "רספובליקה כריסטיאנה", "הקהילה הנוצרית", היה שמו הנרדף של חזון האחדות האירופית.

באחד המעמדים המפורסמים ביותר של המאה ה-20, על סיפונה של אניית מלחמה בריטית בחופי קנדה, באוגוסט 1941, ישבו ווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט זה לצד זה, ושרו Onward Christian soldiers, "קדימה, חיילים נוצריים" (tinyurl.com/ctqq82s). מי יודע מה היה קורה לשניהם, אילו ניסו לחזור על ההמנון הכנסייתי ההוא בימינו. רוזוולט היה מואשם בהפרת העיקרון המקודש של הפרדת דת ומדינה, וצ'רצ'יל היה סתם ריקאציונר, אפילו במפלגתו השמרנית. אך פלא שהבריטים עדיין לא החליפו את המנונם הלאומי, "אל מלך (או מלכה) נצור".

בשנות ה-90, האיחוד האירופי הטיל על מועצה של אנשים חכמים לחבר טיוטת חוקה לאירופה. בראש המועצה הועמד ואלרי ז'יסקר ד'סטן, נשיא צרפת לשעבר. הוא הציע שהמבוא לחוקה יכיר במפורש בשורשיה הנוצריים של אירופה. אירופים הגיבו בקריאת שוד ושבר, והעניין הורד מן הפרק תיכף ומייד. רובם הגדול אמנם נוצרים, באופן נומינלי, אבל רק במובן הזה שהם נולדו להורים נוצריים, או שהוריהם נולדו להורים כאלה. אירופה חילונית למהדרין, חילונית כמעט עד כאב. כנסיותיה ריקות, וצעיריה אינם מעלים את הכמורה (הקתולית) או את הכהונה (הפרוטסטנטית) על קצה דעתם.

סקר של מרכולים בריטיים העלה בשבוע שעבר, כי רק 34 מ-6,000 כרטיסי-ברכה לחג המולד, הנמכרים שם, כוללים איורים ממעמד הולדתו של ישו. רק שני אחוזים מכל הכרטיסים כוללים איזשהו מוטיב דתי, מעורפל כאשר יהיה. מספר הבריטים המתארים את עצמם כ"נוצרים לכאורה" פחת בעשר השנים האחרונות מ-72% ל-60% (tinyurl.com/cqfndgq).

מי האל שלך
 מי האל שלך

ספוגים ב"רגשות ספיריטואליים"

אמריקה מצילה את הסטטיסטיקה. הרוב הגדול של האמריקאים, כמעט 80%, אומרים שהם מאמינים באלוהים. אבל מנתונים שהתפרסמו בחודש אוקטובר עולה, כי הואץ מאוד קצב ההתרחקות מחיים דתיים מאורגנים (tinyurl.com/8k89jh4). בין בני 30 ומטה, שליש אינם שייכים לשום מסגרת דתית. צריך להוסיף, שבין חסרי הזיקה, רוב גדול, כשני שלישים, מאמינים באלוהים, או ספוגים ב"רגשות ספיריטואליים".

כללית, הסטטיסטיקה מראה שארה"ב מוסיפה להיות הארץ רבת האמונה ביותר בעולם. המחקר המצוטט כאן מראה כי רק 7% מן האמריקאים משיבים בשלילה על השאלה "האם אתם מאמינים באלוהים, או ברוח אוניברסלית". 65% מן האמריקאים מעידים על עצמם שהם "דתיים"; 18% הם "ספיריטואליים, אבל לא דתיים".

58% מן האמריקאים מתפללים פעם אחת ביום. 21% מתפללים פעם בשבוע, או פעם בחודש. רק 19% "אינם מתפללים לעולם". שיעור דומה, 20%, אינם מבקרים בבית-תפילה, יהיה אשר יהיה. כל השאר מבקרים לפחות פעם אחת בשנה.

אף על-פי כן, מוטב לזכור שכפירה בעיקר, או אתיאיזם, מעולם לא היו מקובלים באמריקה. ארה"ב לא התנסתה בנסיגה המסיבית מן הדת, שהתחילה באירופה עוד במאה ה-19, אבל הואצה מאוד לאחר מלחמת העולם השניה. ריחה של הדת המאורגנת לא הובאש באמריקה במידה שהובאש בבריטניה, בצרפת ובספרד - אם כי השערורייה חובקת היבשות של אונס ילדים בידי כמרים התקרבה להבאיש לפחות את ריחה של הכנסייה הקתולית.

הסינים, הסינים

קצת קשה להגיד שלנצרות אין עתיד. סוף סוף, שני מיליארד בני אדם ויותר חושבים את עצמם לנוצרים. אבל תמורה גדולה מתרחשת: מרכז הכובד של הנצרות מועתק בהדרגה מן המערב, ופונה מזרחה ודרומה. הדרמה הגדולה ביותר מתרחשת בסין. הערכות זהירות מעמידות את מספר הנוצרים שם על ארבעה אחוזים של האוכלוסיה (נתוני הסי.איי.אי, tinyurl.com/3aeane), זאת אומרת 50 מיליון ויותר. המספר הממשי עשוי להיות גדול פי שניים.

כל התארגנות שניחוח של דתיות נודף ממנה היא לצנינים בעיני המשטר. יחידים וקבוצות נרדפים, אם כי ברור למדי שסין אינה צפון קוריאה, ויש בה הרבה יותר מרחב נשימה מאשר במדינות משטרה קלאסיות, כולל סין עצמה בימי מאו צה טונג.

קסמו של הנרטיב הנוצרי בסין הוא תופעה מעניינת, הצריכה הרבה יותר הסברים והשערות ממה שמאפשרים גבולות הרשימה הזו. דמוגרפית, הנצרות הסינית, וגם הנצרות המתפשטת באפריקה השחורה (בשתיהן, הזן הפרוטסטנטי-אוונגליסטי הוא הנותן את הטון), מאזנות את נסיגת הנצרות באירופה ואת דעיכתה במזרח התיכון. אבל נחמה סטטיסטית אינה מספיקה לדת, שרגליה, ליבה ותאי זכרונה נמצאים סביב אגן הים התיכון.

"בין לשון מתה להאנגאובר"

היחלשות הרגשות הדתיים בדמוקרטיות המפותחות מקבלת ביטויים הרבה יותר עמוקים מאשר עצם ההימנעות מלבקר בכנסיה. עולם האסוציאציות משתנה. מאמר מעניין פתח השבוע את מוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס'". "אם חלק כלשהו של תרבותנו ראוי לתיאור 'פוסט-נוצרי', החלק הזה הוא הספרות", כותב פול אילאיי, אינטלקטואל קתולי ועורך ספרים בכיר. "מקומה של הנצרות בסיפורת האמריקאית של זמננו הוא משהו שבין לשון מתה ובין כאב ראש בבוקר שלאחר השתכרות".

רק לפני חצי מאה, מזכיר אילאיי, מוטיבים דתיים היו שזורים לאורכה של היצירה הספרותית ולרוחבה, גם כאשר הכתיבה עצמה לא היתה דתית, מגרהם גרין ועד טולקין. לאן הם נעלמו, המוטיבים ההם? "הם נעלמו לאותו המקום שאליו נעלמה האמונה", הוא משיב. באמריקה כיום הנצרות נראית לעין-כול בחיי הציבור, אבל שולית, או חסרת כל משמעות, בחייהם של פרטים כה רבים. בפעם הראשונה בתולדותינו, אפשר לדבר על הנצרות כדת אחת בין רבות; בפעם הראשונה אפשר אפילו להימנע מלכלול אותה בשיחה".

הנרטיב הנוצרי חדל לרגש חלקים ניכרים של החברה המערבית, אף כי החברה הזו התעצבה בצלמה של אתיקה נוצרית. כבר היו דברים מעולם. נרטיבים פאגאניים יצאו מן האופנה ברומא העתיקה הרבה לפני שניתנה החלופה הנוצרית. למען האמת, יתכן שאילמלא ניתנה החלופה ההיא, יהדות קלאסית היתה הופכת לדת מרכזית. היא עמדה בסימן התפשטות, ועשירית מתושבי האימפריה היו יהודים.

האם התמעטות הדתיות מעידה על התמעטות הצרכים הדתיים/ספיריטואליים? לאו דווקא. בלשונו של צ'ארלס טיילור, מן הפילוסופים הנוצריים הבולטים של זמננו, לא פקע תוקפה של "התחושה העזה, שחיי אנוש מכוונים אל משהו הנמצא מעבר להם".

הבעיה, הודה טיילור עוד לפני 15 שנה, היא שלנצרות אין עוד כוח הכפייה, זה הכוח שהעניק לה מעמד דומיננטי במערב עד לפני מאתיים שנה או פחות. עכשיו הדרך אל אלוהים היא וולונטרית, בוודאי בחברות מתקדמות. זה האתגר המעניין: לבקש את אלוהים מבלי להידרש. יש לו יותר סיכויים בלוקסמבורג מאשר בפקיסטן (או בעזה). דת בלי חרב, דתיות בלי כתתיות, אמונה בלי קנאות: אלה היו בדרך כלל האיפיונים של דתות שוקעות.

כריסמס שמח, או משהו כזה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

ישו (עדיין) כוכב עליון

הנצרות היא עדיין הדת הנפוצה ביותר בעולם (ראו הגרף למעלה). כמובן צריך להביא בחשבון שהנצרות רבת גרסאות וכנסיות, ואין לה דוקטרינה מוסמכת אחת. אבל קצת קשה להיחשב לנוצרי מבלי לקבל את הנרטיב של הולדת ישו ושל צליבתו, לפחות באופן מטאפורי.

מרכז המחקר האמריקאי פיו (Pew) מצא כי יש בעולם 2.2 מיליארד נוצרים, כמעט שליש מהאוכלוסייה. המחקר מיוסד על תוצאות של מפקדי אוכלוסין ב-230 ארצות. הקבוצה הדתית השנייה בגודלה היא האסלאם, עם 1.6 מיליארד, כמעט רבע (tinyurl.com/bljx8au).

למרבה העניין והפוטנציה, הקבוצה השלישית בגודלה, 16%, כוללת אנשים ללא כל זיקה דתית, לפחות לא ארגונית. הבאה בתור היא דת ההינדו, מיליארד בני אדם, או 15%; חצי מיליארד בודהיסטים, או 7%; ו-14 מיליון יהודים, או שתי עשיריות האחוז.

400 מיליון בני אדם נוהים אחרי דתות ילידיות, באפריקה, באמריקה ובאוסטרליה. 58 מיליון שייכים לאוסף של דתות, שביניהן מונים עורכי המחקר את הדת הבאהאית, את הדת הסיקית (בהודו), השינטואיזם (ביפאן), והזורוסטריאנים (באיראן ובהודו).

בסך הכול, 84% מתושבי כדור הארץ טוענים לזיקה דתית כלשהי.

צרו איתנו קשר *5988