פצצת ה'ההרחבה הקהילתית' זו כבר בעיה לאומית

קומונה אדריכלית

"היינו דבר חד-פעמי שאין ולא היה דבר דומה לו. למרות שאיש לא קיבל משכורת, עבדנו הרבה ובמאמץ כי הייתה לנו מטרה: לתכנן קיבוץ. זה היה משרד אדריכלים לכל דבר ועניין, אבל לא היינו עסק. ישבנו בבית התנועה בתל אביב וקראו לנו 'המחלקה הטכנית'. בשיא עבדו בה 200 איש בו זמנית, בלי משכורת חודשית ובלי היררכיה רשמית. אין לבלבל - זה לא דומה למשרדים הקואופרטיביים שיש היום. משרדי אדריכלים קואופרטיביים הם הלכה למעשה התארגנות מתכננים, החולקים ביניהם אמצעי ייצור ומחלקים את הרווח שמתקבל מהלקוחות. אנחנו היינו משהו אחר. היינו קומונה, קומונה תכנונית".

בית אידיאולוגי

"בתכנון בתי הילדים נכנסו שיקולים אידיאולוגיים. בבסיס האידיאולוגיה עמד רעיון ההפרדה: הפרדת עולם הילד מעולם המבוגרים, כדי שהילדים לא יידבקו בווירוס הבורגני שהיה להורים שלהם, וכדי שאפשר יהיה להצמיח אדם חדש. מטבע הדברים זה השפיע על התכנון. בתי ההורים היו נטולי חדרים לילדים, ולילדים היו בתים משלהם, שבהם היו כל פונקציות החיים: רחצה, אכילה, שינה, בילוי, לימודים לילדי בית הספר, וחללים ששימשו את המטפלת שהוצמדה לכל קבוצת ילדים".

דמוקרטיה תכנונית

"בכל קיבוץ הייתה ועדת תכנון ש'המחלקה הטכנית' של כל התנועה עבדה מולה. הדבר שכולם שואפים אליו היום, שיתוף ציבור במהלכי תכנון, סביבה ומרחבי ציבורי, היה מוטמע באופן טבעי בתכנון הקיבוצי. ועדת התכנון הייתה גוף שנבחר על ידי אנשי היישוב שהיא תכננה עבורו, היא עצמה קיבלה החלטות באופן דמוקרטי, וקיבלה תמיכה מקצועית מהמוסד הדמוקרטי שהיינו אנחנו, 'המחלקה הטכנית' של התנועה. התערבנו בכל היבט של תכנון - הקצאת השטחים, ארגון הנוף, תכנון המבנים, עד לפרטים הקטנים כמו אביזרים וגימור. עד היום אפשר להבחין באחידות ובדמיון של בתים קיבוציים ומבנים קיבוציים בכל הארץ: למשל במרצפות בחדרי אוכל שנבנו בתקופה דומה, בסגנון הריהוט האופייני במבני הציבור ובבתי החברים".

בנטוב לא הסכים

"תכנון נותן ביטוי להלך רוח, לתפיסת עולם. לכל תנועה קיבוצית הייתה מחלקת התכנון שלה. מרדכי בנטוב, ממנהיגי השומר הצעיר ושר השיכון והפיתוח בממשלות ישראל בשנים 1955-1969 מטעם מפ"ם, הסביר לי שהוא לא יתן יד לאיחוד מחלקות התכנון של התנועות השונות, כי האדריכלים שלו לא ישבו עם אדריכלים שבקיבוצים שלהם יש לינה משפחתית (לינת ילדים בבית אחד עם ההורים). בעיני זה היה מוגזם, אני שאפתי לאיחוד שבסוף קרה, בסוף גם קרתה הלינה המשפחתית".

6 מגבות, 6 סירי לילה

"היה ויכוח כמה ילדים צריכים להיות בכל 'קבוצה', כלומר בכל בית ילדים: האם הבית הוא לארבעה ילדים ולמטפלת, כמו שרצו ב'איחוד' של הנוער העובד, או לשישה-שבעה, כמו שרצו ב'קיבוץ הארצי' של השומר הצעיר. זו הייתה שאלה תכנונית עקרונית אדירה: כי צריך לתכנן מקום לשישה קולבים למגבות במקלחת, לשישה מתלים לסירי לילה, לשש מיטות בחדר השינה. הכול ספור, והכול צריך לתכנן לפי המספר, מספר הילדים שהאידאולוגים של החינוך יחליטו שיהיו בכל בית ילדים. בראשית היה ברור שצריך לשים את כל הילדים באותו חדר שינה, גם אם הם שישה, כי הם קבוצה ואסור לחלק אותם, וכל חלוקה עלולה ליצור היררכיה. המבנה של חדר גדול אחד עורר זיכרונות מפנימיות המוניות מאירופה, מבתי יתומים, נוסף לכך היה מסובך להכיל בחדר המשותף את כל ההורים שהגיעו להשכיב את הילדים בשעה אחידה. בסוף הסכימו לחלק את 'הקבוצה': שישה ילדים לשני חדרים - שלושה בכל אחד - וזה הסתדר טוב גם עם מספר הפינות בחדר".

כמו דירת משפחה

"תכננו קיבוצים כיישובים שסך חלקיהם מהווה בית. שטח המחנה נתפס כיחידה שבתוכה מבנים שמשרתים פונקציות שונות, כמו הפונקציות השונות של החללים בדירת משפחה: חדרי הורים, וחדרי (בתי) ילדים, והשבילים הם המסדרונות שעוברים בהם - לפינת האוכל, שהיא חדר האוכל, לסלון שהוא מועדון החברים".

בעלות על הייצור

"התכנון ביטא את השאיפה ליחידה סוציאליסטית, קומונרית, שבה הבעלות על אמצעי הייצור היא של מי שעובדים בהם. אמצעי הייצור היו צריכים להיות בתוך היישוב, חלק אינטגרלי מתוכו מבחינה גיאוגרפית ומבחינה סגנונית, כדי שהקשר עם החברה ופרטיה יהיה חד-משמעי וברור".

בזעיר אנפין

"התכנון הקיבוצי הידק את הפונקציות - מגורים, פנאי, ייצור, חינוך - וכונן מוסדות ומבנים בתוך יחידה יישובית אחת. זו המציאות שקיימת גם בעיר, אבל בקיבוץ זה הודק ליחידה קטנה בהרבה מבחינת שטח ומבחינת גודל האוכלוסייה. השאיפה הייתה שזה לא יהיה כפר, במובן שתושב יוכל לקבל את כל צרכיו בלי לצאת מגבולות היישוב שלו".

המפלצת של קיבוץ גבעת ברנר

"על גודל חדר האוכל שיוקם בקיבוצים היה ויכוח. הוויכוח היה אידאולוגי לכאורה: בשומר הצעיר פנו לחדרי אוכל גדולים, וב'איחוד' הייתה נטייה לחדרי אוכל שיש בהם חללים אינטימיים יותר. בסופו של דבר, כל ויכוח כזה הוכרע בדרך המציאות הכלכלית. הסוכנות, שהייתה המממנת העיקרית, החליטה שהגודל יהיה 300 מ"ר. ואולם לא הייתה הסכמה בין המוסדות - הסוכנות, משרד השיכון והתנועות הקיבוציות - שזה גודל מספיק. קיבוצים שהיה להם כסף, משילומים מגרמניה או ממקור אחר, בנו חדרי אוכל גדולים יותר. בגבעת ברנר, למשל, הלכו לאדריכל פרטי ובנו מפלצת. הם ידעו שם שאם יגיעו אלינו, למחלקת התכנון של התנועה, תהיה הגבלה בגודל. אחרי שהם בנו באנו לבקר בגבעת ברנר, ראינו, התרשמנו, הייתה ביקורת והייתה גם קנאה".

חדר אוכל של שמו"צניקים

"על חדרי האוכל בקיבוץ הארצי (הגוף המיישב של תנועת הנוער 'השומר הצעיר' - מ.מ) השתלט שמואל מסטצ'קין (אדריכל, ממובילי הסגנון הבינלאומי - מ.מ). הוא בא עם קונספט של חלל מחולק, שנהפך לחלל אחד בחגים ובאירועים שבהם כל הקיבוץ היה מתכנס. כשבאו נציגי קיבוצים מהשומר הצעיר ורצו לעבוד איתי מכיוון שמצא חן בעיניהם חדר אוכל שתכננו בקיבוץ ברמת יוחנן, אמרו להם: 'נייט'. אתם תעבדו עם מחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי".

צו הסוכנות

"את הבנייה מימנה ברוב המקרים הסוכנות, ולכן גם הכתיבה כל מיני כללים שהיה צריך לציית להם. כשבנו את חדרי החברים בבית העמק, הקיבוץ שלי, לא תכננו הבדלי גובה בין המקלחת לחלל החדר, ובין חלל החדר לחוץ. אני הגעתי מאנגליה אחרי לימודי ארכיטקטורה, ראיתי את זה והתפלצתי - הרי זה אומר שכל המים יזרמו לתוך החדר מהמקלחת, וכשיורד גשם, גם מבחוץ. נסעתי מבית העמק לירושלים כדי לבקש מפקיד הסוכנות להגביה בסנטימטר את רצפת חדרי החברים. הפקיד הסביר שאין כסף, כי תוספת סנטימטר עולה לו המון. הוא בונה כך וכך חדרים, בכך וכך קיבוצים, וצריך להכפיל את המספרים. עשיתי את כל הדרך חזרה לבית העמק, נכנסתי למסגרייה וביקשתי שיחתכו ספי ברזל שיותקנו בכניסה למפתני הבתים ובפתחי המקלחות. רק כך מנענו את הצפת הבתים ממי מקלחת וממי גשמים".

הפצצה הקהילתית

"הקיבוץ של היום הוא פרבר באחו, עם כל ההשלכות המשתמעות מכך: במשך שעות היום הוא ריק, כי אנשים יוצאים ממנו למקומות עבודתם ויש הפרדה בין חברה לייצור, בין קהילה למשק. לא רק שהרפת לא סמוכה למקום המגורים של חבר הקיבוץ, הוא גם לא עובד בה. הוא מקבל דיבידנדים אך לא מרגיש שהיא שלו. המבנים המשותפים אינם פעילים והייעוד שלהם משתנה לפי המשכיר. כשמוסיפים לשינוי הזה את הפצצה שמכונה 'הרחבה קהילתית' מקבלים בעיה לאומית. אם ל-250 חברי אגודה מוסיפים 550 תושבים, שלפי חוקי התכנון של ישראל לא נמצאים באותם תנאים, זו בעיה. תושבי ההרחבה אינם חברים ומה שמתקבל מהחיבור הזה הוא חברה עם יסודות מעמדיים ופערים, שהם ההפך הגמור מהרעיון שעמד בבסיס ייסוד הקיבוץ".

דרך חלקלקה

"אני כבר לא עצוב על השינוי. הייתי עצוב. השבר היה לפני יותר מעשרים שנה, עם סגירת מחלקת התכנון של התנועה הקיבוצית והמעבר ללינה המשפחתית. בבת אחת התחלפה האג'נדה. כל קיבוץ החל לתכנן לעצמו, והסגנון זלג מטה - כל חבר דואג לעצמו. מכאן הדרך לביטול המוסדות המשותפים הייתה חלקלקה וקצרה: ביטול חדר האוכל, מועדון החברים, המכבסה וכן הלאה. בתי הילדים הם מרכז רווח, המוסדות הציבוריים מושכרים לזרים לשימושים מגוונים. אף אחד לא רוצה שיגידו לו מה לאכול ואיפה, איך לגדל את הילדים ובאיזה בית לגור. הוא רוצה שני עמודים קורינתיים בכניסה - תן לו. לי, כאדריכל, היה מעניין יותר לתכנן עבור קהילות, ולא עבור אנשים פרטיים".

פרדי כהנא - תעודת זהות

גיל: 85

מצב משפחתי: נשוי 3 9

תעסוקה: כיום חוקר את התכנון והאדריכלות של הקיבוץ ומלווה את תכנון בית העמק בשינוי מקיבוץ למושב (היישוב היחיד בארץ שמתחולל בו תהליך כזה).

מגורים: בית קיבוצי, קומה א' במבנה של שתי קומות, בבית העמק בגליל המערבי.

השכלה: תואר ראשון בארכיטקטורה בפוליטכניק בלונדון (1949). בשנות ה-80 היה מרצה בטכניון.

תפקיד מרכזי: ראש המחלקה לתכנון של תנועת התנועה הקיבוצית המאוחדת בשנים 1973-1990.

פרויקטים שתכנן: כל המבנים בבית העמק: מבני ציבור, בתי מגורים לחברים, בתי ילדים, מבני משק. בנוסף: בית בוכנוולד בקיבוץ נצר סירני, חדר האוכל בקיבוצים כפר החורש וכפר בלום. אחראי על השימור של מבנה משטרת נהלל המנדטורי ועל שחזור החצר ההיסטורית של קיבוץ מרחביה (הראשון של השומר הצעיר).