כמו כוכב אחר: הצצה לטיול בלתי נשכח במדבר דנקיל שבאתיופיה

למדבר דנקיל שבאתיופיה נוסעים רק בחורף, וגם אז נהנים מחום של ארבעים מעלות, אבל גם ממראות בלתי נשכחים של אגמי לבה מבעבעים, הרי געש פעילים וג'קוזי פסיכדלי של בוץ צבעוני

אף אחד לא הכין אותנו למחזה הזה. בעומק של מטרים ספורים מתחתינו בעבע, בחום של אלפי מעלות, אגם של לבה בזלתית מותכת. יכולנו כמעט לגעת במגמה האדומה והלוהטת שרחשה בקלדרה (לוע התמוטטות מתחת להר געש) הענקית שקוטרה מאות מטרים, ובלשונות האש שריקדו בתוך הלוע כמו השדים בשאול. זה היה כמו ליפול למטבח של באבא יאגה ענקית, או להציץ למדור השביעי בגיהינום. הרגשתי כמו גיבורה בתחילתו של מסע אל בטן האדמה.

היו בינינו כאלה שכבר טיפסו על הרי געש ואף טסו מעל הר געש מתפרץ, אבל לנוכח החומר ההיולי של כדור הארץ, שרתח בכוח קדמוני עצום כמעט מתחת לרגלינו, התקשינו למצוא מילים.

את העלייה לראשו של ההר המעשן, Erta Ale, התחלנו בשמונה בערב, אחרי שסיריוס, כוכב הצפון ואוריון נדלקו מעל אדמת הבזלת השחורה. עם פנסי הראש שלנו נראינו כמו מצעד גחליליות. הצעידה באפילה הוסיפה עוד לתחושת היופי והמסתורין. ההילה האדומה שזהרה מדי פעם מרחוק רימזה שאנחנו מתקרבים אל ההר. אחרי כארבע שעות הליכה ניצבנו לבסוף על שפת אגם הלבה, שפעם מתחתינו כמו הלב הפתוח של כדור הארץ. עמדנו מהופנטים, למרות משבי הגופרית הדו-חמצנית המעיקים, שמדי פעם נשפו מן היורה הרותחת ישר לפרצוף. אחרי שעה ארוכה עלינו משם באי-חשק ונזרקנו בכמה חושות שנמצאות בראש ההר, במרחק של כמה עשרות מטרים מהלבה הרותחת.

עם אור ראשון התחלנו לצעוד בחזרה אל החניון שבו שהינו. הלכנו על סלעים וולקניים פריכים שנראו כמו חבלי בזלת קפואים, טופרי דינוזאורים או גללי פרות ענקיים. למרות שעת הבוקר המוקדמת, השמש כבר איימה להמיס אותנו. כך זה בשקע עפאר (Afar) שבמדבר דנקיל (Danakil), בצפון מזרח אתיופיה, על גבול אריתריאה - אחד האזורים המדבריים החמים ביותר על-פני הכדור.

בעונה הקרה הטמפרטורות מגיעות כאן ל-37 מעלות, ובקיץ הן מטפסות ליותר מחמישים. השקע הלוהט הזה הוא חלק מהבקע הסורי-אפריקאי, החוצה את יבשת אפריקה מים סוף ועד מעבר לאגם מלאווי, שעל גבול טנזניה ומוזמביק. הוא נוצר על נקודת המפגש של שלושה לוחות טקטוניים, נקרא על-שמם משולש עפאר, ויש בו הרי געש פעילים שהופעתם על-פני השטח מרשימה ונדירה. אחד מהם הוא Erta Ale, שממנו ירדנו זה עתה.

שוכני עפאר

את הטיול באתיופיה התחלנו באדיס אבבה, הבירה. מיהרנו למוזיאון הלאומי כדי לבקר אצל לוסי, בת עפאר המפורסמת, שנמצאה בשקע לפני כ-38 שנים וגילה נאמד בכ-3.5 מיליוני שנים. עמדתי מול השלד המשוחזר של לוסי - אוסטרלופיטקוס, מין אדם שכבר הלך זקוף וקדם להומו ספיינס - והתרגשתי. תהיתי איך אפריקה, ערש האנושות, שממנה יצא לימים גם ההומו ספיינס, נותרה כך מאחור.

התהייה רק התחדדה במרומי גבעת Enato, שממנה נשקפת תצפית מרהיבה על אדיס. נשים מקומיות רצו במורד הגבעה, משתוחחות תחת ערימות ענקיות של גזעי איקליפטוסים, ששימשו להסקה או כשלד לבקתות הבוץ. מה לוסי הייתה חושבת עליהן? עלינו? למחרת טסנו ללליבלה (Lalibela), עיר הכנסיות החצובות באבן. שם עלינו על רכבי שטח, ונסענו בעמקי השבר המזרח אפריקאי, במרחבים העצומים של חבל עפאר, בדרך הארוכה למדבר דנקיל.

הייתה שבת. מכל כפרי הסביבה נהרו אלפים בצעידה אין-סופית לשוק השבועי המסחרר. כל גבר אחז בידו מוט, כי המוט שימושים רבים לו - לנהוג בבקר, בצאן ובחמורים, לתלות עליו את המיטלטלין בדרך, להיעזר בו בהליכה ובנדידה, להישען עליו בשיחת רעים, וכמובן כסמל סטטוס. הכביש התפתל בין שדות דורה, תירס, שעורה, טף (הדגן המסורתי שממנו מכינים את הלחם האתיופי, האינג'רה) ובקתות עגולות עם גגות קש, המכונות טוקול. אלומות ענקיות הילכו בשדות, נישאות על זוגות רגליים רזות. כל סצנה של דיש עוררה התרגשות קבוצתית כללית, כאילו חזרנו כמה אלפי שנים אחורה בזמן. המקומיים זרו את אנחתם לרוח ודשו בעזרת פרים בעלי קרניים אימתניות. זוהי אפריקה במלוא צבעוניותה ואומללותה.

ככל שירדנו בגובה, הנוף השתנה מהרים ירוקים ומעמקים פוריים למישורי סוואנה חומים, אפורים ויבשים. הכנסיות פינו את מקומן למסגדים, וממזג אוויר קריר צנחנו לכבשן. בראשי הגבעות ניצבו גלי אבנים שחורות - קבריהם של שוכני עפר (וגם עפאר). ככל שגל האבנים גבוה יותר, כך המת היה מכובד יותר. אתרי הקברים הם רב תקופתיים, ואיש אינו יודע אל נכון מי נקבר תחתיהם. בין הקברים נצצו אבנים חומות-שחורות, חדות כתער. זהו אובסידיאן, סוג של זכוכית געשית יפה, שבעבר נהגו להכין ממנה ראשי כידונים וחצים.

כמו בסרט טבע

הג'יפים פנו מזרחה, לכיוון אגם Afdera הכחול. על רקע מיראז'ים מלוא העין יענים רצו בשורה. במישור הענק וחסר הגבולות, שצבעיו הם שילוב בין רגבי לבה שחורים וחוואר בהיר, הסתחררו עלעולי חול קטנים. נסענו בדרך עפר מלאת חתחתים, שהתחלפה לעתים בכביש סלול, ושוב מהמורות ועיסוי ישבנים אפריקאי.

מדבר דנקיל נשלט על-ידי שבטי עפאר, שמוצאם אפרו-אסיאתי והם נודדים מדורי דורות על-פני קרן אפריקה. העפארים, הרואים עצמם צאצאיו של חם (בנו של נח) הם אנשים יפים עד קנאה, אך קשה לומר שהם מחבבים זרים. הגברים כורכים סביב מותניהם מן חצאיות ארוכות, הנשים עוטות צעיפים דקיקים, ואף שזוהי אוכלוסייה מוסלמית, חלקן חשופות חזה.

המראות כאן כמו נלקחו מסרט טבע: נאקה ובכר שזה עתה נולד נחים בצל שיח, מקבצים של דקלי דום על אדמת מלחה נוצצת, בחוץ כבשן של ארבעים מעלות כמעט, וזוגות של גברים קשוחים הולכים יד ביד, כמנהג המקום. מנהג אחר שנפוץ פה גם כיום הוא מילת הדגדגן ותפירת שפתי הפות בקוצים. הילדה עוברת את הטקס כשהיא מגיעה לגיל 7-6, ומי שלא - נחשבת לבת מעמד נחות, כזו שיד הוריה אינה משגת לדאוג לבתם. כשהיא תתבגר ויבוא חתן, הוא יתכבד בהתרת השפתיים מזר הקוצים.

האישור לטייל בשטח היה כרוך בתשלום, וכלל גם ליווי צמוד של שוטרים מבני המקום, חמושים ולבושים במדים. במקום עם מקל, הם צעדו עם קלצ'ניקוב על הכתפיים, רשמית כדי לשמור עלינו מפני פולשים אפשריים מאריתריאה הסמוכה, שבינה לבין אתיופיה שוררים יחסי איבה ומתיחות, ומעשית כדי לגבות עוד כמה בירים (ביר, המטבע האתיופי). לא ידענו ממה לחשוש יותר - מהקלצ'ניקובים שלהם, או מגנבי הגבול מאריתריאה.

המקום האכזרי עלי אדמות

המשכנו צפונה, לכיוון אגמי Asale ו-Dalol. כאילו לא די בסצנות החקלאיות של הזרייה והדיש שהסנפנו בדרך, עכשיו נזרקנו לימי אברהם ולוט, לרומנטיקה של הרועים הנוודים ושל מקנה לרוב. הרומנטיקה היא בעיני המתבונן כמובן - אבל המראות של רועים החופרים בארות שטוחות של מים עיליים, שהעזים מרוות בהן את צימאונן, כמו קפצו מהשיר הוותיק "באר בשדה, חפרוה רועים".

ילדי עפאר השחרחרים וצחורי השיניים מתרוצצים אחרי הצאן בין גדרות הקוצים והסוכות המעוגלות שעשויות ענפי שיטה ומכוסות במחצלות קנים. החיים כאן, באחד מהאזורים הקשים והעוינים ביותר על הכדור, הם כמו סצנה מסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק, שאחד מכתביו כינה פעם את האזור "המקום האכזרי עלי אדמות".

אכלנו צהריים בנאת מדבר בצל דקלי דום, על אדמת מלחה נוצצת של אבן מלח מתפוררת. עוד מעט נגיע לחניון Hamed Ela, שם נלון שני לילות. הייתי בטוחה שלא אצליח לעצום עין, אבל הלינה על מיטות העץ והנצרים מתחת לשמיכת כוכבים, ברוח הקלילה שנשבה בלילה הראשון, הייתה כל-כך ראשונית, עד שהתמלאתי באושר פראי. חצי הג'ריקן של מים חמימים מאחורי קיר הפח הרעוע של ה"מקלחת", הרגיש כמו ג'קוזי חמישה כוכבים. אני מתגעגעת לחוויה הלילית הזו.

גם החום המצמית השורר כאן, במינוס שבעים מטרים מתחת לפני הים, לא יכול להפריע לצבעוניות המוטרפת ולתופעות המורפולוגיות הבלתי אפשריות של אגם Dalol. לרגעים חשבתי שנתאדה, אבל לא יכולנו להתיק את עצמנו מהג'קוזי הפסיכדלי הזה. בהשפעת החום התחלנו להתפייט על אלוהים, שהכין תבשיל במטבח שלו ב-Erta Ale וממשיך לזקק אותו כאן.

אגם Dalol הוא בעצם הר געש תת-קרקעי, שנתיבו אל חלקו העליון של קרום כדור הארץ עובר דרך שקע קרקעי נמוך שהצטברו בו מלחים רבים. החום הרב פורץ אל פני הקרקע בצורת אדי מים וגזים לוהטים, ויוצר הרכבי מינרלים, תחמוצות, בוץ מבעבע ותצורות, הצובעים את פני הקרקע והופכים אותה לקלידוסקופ ענקי היוצר תחושה של עולם אחר. המראה היה כמעט יותר מדי יפה, ודמה לאלפי פרחי נימפיאה בצבעי צהוב, ירוק, לבן, ורוד, כתום וטורקיז, לאלמוגי גופרית רותחים, לתחרה דקיקה של קליפות ביצים, לצדפות, למפלונים ולמזרקות צבעוניות. על גדות האגם המופלא הזה שכבו מאות חרקים, ציפורים ופשפשי מים - כולם מתים - שחשבו לתומם שאלה מים חיים ומתוקים, ומצאו את מותם כשהם קלויים ואפויים.

דרך המלח

אורחת גמלים עמוסת מלח צעדה בזריחה, יפה כמו שיר. החיים על אדמת המלחה של מדבר דנקיל נקבעים על-פי מקורות המים ואפרי המרעה של הגמלים. ממלכת המלח היא בבעלותם הבלעדית של בני עפאר. אחרי שהפועלים הפשוטים בוקעים גושי מלח ענקיים מהאדמה, מגיע תורם של הסתתים. מצוידים בקרדומי סיתות שלהם קתות עץ מכופפות ולהבי מתכת, הם יוצרים במיומנות בלוקים של מלח. ככה, תחת שמש אכזרית, בלי צל וכובע, רובם ללא כפפות ובלי כל הגנה על העור הנצרב במלח. "כבר עדיף להיות עורך דין בתל אביב", אמר דני, חברנו התל אביבי.

אבל מה שיהרוג אותם מהר יותר הם הכבישים שכבר מתחילים להיסלל באזור על-ידי חברות בינלאומיות, שיסתמו את הגולל על הפעפוע של המלח אל פני הקרקע. בינתיים שיירות ארוכות של גמלים, כמו מחרוזות אווריריות, ממשיכות לשייט כאן בשירות "מפעל" המלח הזה, הפועל כבר דורות רבים.

ההקפדה על ההיררכיה נוקשה: בראש השרשרת ניצבים בעלי הגמלים. הם אלה ששוכרים את הפועלים ומשלמים את שכרם, דואגים להעמיס את הגמלים בלבני המלח (המשקל הכולל שגמל יכול לשאת הוא כ-160 קילוגרמים), ואחר כך יוצרים שיירות משותפות המובילות את המלח ל-Bir Hale, בירת המלח של המחוז, והלאה לערים Makele ואדיס. אורחות הגמלים, הנושאות מלח בדרכן מערבה ונפגשות בשיירות הנושאות טובין ומזון בדרכן חזרה מזרחה, לא הפסיקו להפנט אותנו.

מידע מעשי

עונה: בחודשי החורף בלבד

הגעה: עם חברת Ethiopian Airlines בטיסה ישירה לאדיס אבבה, משם בטיסת פנים עם אותה חברה ל-Makele, ומשם ברכבי שטח

התארגנות: חברות ישראליות כמו עולם אחר ואקו מציעות טיולים מאורגנים לאזור, או באמצעות חברות מקומיות כמו ETT (Ethiopian Tour&Travel)