החגיגות הרשמיות לציון 150 שנה לרכבת התחתית של לונדון כללו לא מעט אירועים, אבל אני, ובלי שום קשר לעובדה שלא הצלחתי להשיג הזמנה לאף אחד מהם, החלטתי להפנות עורף לחגיגות הממוסדות, ההמוניות, המסחריות. את יום הולדתה ה-150 של הטיוב חגגתי לבדי בשחזור היסטורי, גם אם יומיומי משהו - שהרי מהי ההיסטוריה אם לא יום ועוד יום - של הנסיעה הראשונה של רכבת תחתית אי-פעם, בלונדון ובעולם כולו. מיני-אודיסיאה לונדונית של שישה קילומטרים בסך-הכול ושבע תחנות: מפדינגטון לפרינגדון. חשבתי שזו יכולה להיות מחווה קטנה ולירית לרכבת שלמדתי לאהוב בזמן הקצר שאני פה.
פדינגטון: הדב וחרש המתכת
תחנת פדינגטון שוכנת בלב הישן, ההיסטורי, של העיר, קצת מעל הייד פארק. רחובות רחבים ובתים מלאי הדר. קר. שלג. אושר גדול. כדי להוריד במעט את מפלס ההתרגשות אני נכנס לפאב בשם סאסקס ארמז (Sussex Arms). מקום נחמד מהסוג שיש ממנו יותר מדי, פאב ממותג, חלק מרשת גדולה. ברמקולים לד זפלין ובלאק סאבאת', בטלוויזיות כדורגל. השעה שתיים בצהריים, והמקום מלא בצעקות של אנשים שהתחילו לשתות מספיק מוקדם. הם מתערבים על התוצאה ומתחילים עם המלצרית. מאחר שאני ברחוב לונדון שבעיר לונדון, נראה לי רק מתבקש להזמין פיינט של לונדון פרייד.
פדינגטון היא חתיכת תחנת רכבת ענקית ומפוארת. עיצוב ויקטוריאני גדול, מרשים. התחנה הזאת פעילה כבר 175 שנים, משנת 1838, והיא משרתת יותר מארבעים מיליון איש בשנה. רק מתבקש שמפה תצא הרכבת התחתית הראשונה בעולם.
אני מטייל קצת בתחנה שידועה גם בזכות הדב פדינגטון - הדב הבריטי השני בחשיבותו אחרי פו. באחת הפינות יש פסל שלו, וכמובן חנות מזכרות. אחר כך אני נכנס לבר קטן שנמצא באמצע התחנה ושותה עוד בירה. למה אצלנו אין ברים בתחנות רכבת שימכרו בירה במחיר מופקע אבל ייתנו לך לשבת לשתות אותה מאחורי ויטרינה?
אני גומר את הבירה. אי אפשר לדחות את זה יותר: צריך לרדת אל מתחת לאדמה ולצאת למסע הראשון. לאכזבתי המסוימת המסלול המקורי כבר לא פעיל יותר, אז מבין הארבעה האפשריים בחרתי בקו עם השם הכי יפה: המרסמית' אנד סיטי. חרש המתכת והעיר.
הקרון מלא, אבל לא מפוצץ, בכל הטוב האנושי שיש ללונדון להציע. הנסיעה הראשונה הייתה מפוצצת בהרבה: אנשים עמדו שעות ארוכות בתורים סבלניים כדי לקחת חלק בפלא תמורת 2 פני ("two pee" בשבילכם) בלבד. ועכשיו אני אבקש מכם לדמיין מין אפקט קולנועי כזה שיחזיר אותנו 150 שנה לאחור, לאותו המקום ממש: לונדון של 1863.
התקופה הויקטוריאנית בעיצומה ובריטניה עדיין בתפארתה. לונדון היא בירתו הכלכלית, התרבותית והטכנולוגית הבלתי מעורערת של העולם. דרווין פרסם לא מזמן את "מוצא המינים", דיקנס בשיא אונו, התעשייה בצמיחה והכלכלה בפריחה. לא מזמן המציאו את הסבון. לונדון היא מקום מעולה לחיות בו אם אתה עשיר.
אבל אם אתה לא, אכלת אותה חזק. לונדון של אז מאופיינת בפערים מעמדיים כבדים פי כמה מהיום. נערים מסוגו של אוליבר טוויסט עוד טיפסו במעלה ארובות עשנות, וזנות ילדים הייתה נפוצה בערך כמו המגפות שחיסלו את העניים. עוד מעט יגיע הנה הביוב, אבל בינתיים כל החרא זרם לתמזה והעיר מצחינה שזה לא להאמין. הרחובות חשוכים, שורצים מכרסמים. העשירים עברו לפרברים ומרכז העיר מלא במהגרים עניים מרחבי העולם - קרקע נוחה לכל הרוע שבעולם. ואכן, בעוד כ-15 שנים היא תצמיח את ג'ק המרטש. זוהי לונדון בשיאה ובשפלותה.
בייקר: אלמנטרי, פויר
אני מרים את עיניי. הרכבת עברה כבר את רחוב Edgware, ועכשיו היא מתקדמת לכיוון רחוב בייקר. שרלוק הולמס גר ברחוב בייקר מספר b221, אבל הוא עדיין לא בא לעולם כשהטיוב עשתה את נסיעתה הראשונה. מאדאם טוסו, שהמוזיאון על-שמה נמצא ממש מעליי, כבר הייתה פה.
זו נסיעה קצת מוזרה היום. האורות בקרון כל הזמן כבים ונדלקים, ותוואי הרכבת - כמו גם הקירות החשופים שנראים דרך החלונות - נותנים לכל הדבר טעם של רכבת שדים, רושם שרק הולך ומתגבר כשמגיעים לתחנת בייקר - מבוך ויקטוריאני מוזר וקודר. יותר מדי מפלסים, דלתות, כניסות ויציאות. זו תחנה מקסימה, אבל יותר מדי קירות לבנים חשופים אם אתם שואלים אותי.
השלג עדיין יורד, אבל הרכבת עומדת בזה טוב מאוד בסך-הכול. היו כמה עשורים של רכבת גרועה ממש, שלימדו את הבריטים לשנוא את הטיוב ולא לסמוך עליה, אבל בשנים האחרונות היא הולכת ומשתפרת. אני בודק באתר הרשמי של הטיוב מה עובר עליה ביום המקרי הזה: שריפה סגרה את קו ויקטוריה לכמעט שעה בשבע בבוקר, שיא העומס. רכבת מקולקלת חסמה את הקו הצפוני ליד קמדן. בעיות בקינגס קרוס, שתי רכבות שנתקעו קצת יותר צפונה, ואתם לא רוצים לדעת מה היה בקו בייקרלו (Bakerloo), וזה עוד בלי לדבר על הדברים הקטנים: אנשים שמחליקים, ילדים שהולכים לאיבוד, שיכורים שמשתינים, דלתות שלא נפתחות, מעליות שנתקעות, התפלחויות ומה לא. אתמול התנגש מסוק במנוף, והעיר התפוקקה לה לשעה ארוכה.
הטיוב תמיד במלחמה. ואם להאמין לסקרים שהתפרסמו לרגל חגיגות ה-150, הרי היא מנצחת. רמת שביעות הרצון של הלונדונים מהרכבת שלהם רק הולכת ועולה, וזה אף שהם אינם מפסיקים ליהנות מלקטר עליה. אחרי הכול, מדובר באחד המותגים הכי מוכרים וחזקים בעולם - הלוגו המפורסם עם העיגול האדום, הפס הכחול עם הכיתוב במרכזו, וה-Mind the Gap כמובן. הטיוב היא מותג לונדוני חזק לא פחות מהאוטובוס קומותיים, מתאי הטלפון האדומים או הביג בן, ואולי הרבה יותר, כי ביג בן יש רק אחד, ורק במקום אחד, והטיוב בכל מקום - כמעט לאן שלא תישיר מבט תיתקל בלוגו המוכר.
יוסטון: גיבור מעמד הפועלים
שני דברים מרשימים אותי הכי הרבה בטיוב: ראשית, האופן שבו כל אחד נותן לאחר את המרחב. אי-אפשר להתרגל לזה או להבין את זה. אני נוסע הרבה בתחבורה ציבורית בישראל, ותמיד או שמישהו נרדם עליך, או שמישהו צועק לסלולרי שלו את כל סיפור חייו, כולל פרטי ניתוח הטחורים שעשה, או שאנשים דוחפים לך ראש לעיתון או שמתפרסים על יותר שטח ממה שהם צריכים.
כאן אין שום דבר מכל הדברים האלה. אתה יכול לעמוד דחוס אל חמישה אנשים, פנים אל מול פנים, ועדיין להרגיש שאתה לבד בחדר. נשגב מבינתי. הדבר השני אולי יותר חשוב, ואולי קשור: זו תחבורה ציבורית, משמע - היא משרתת את כל הציבור. כולו. לא רק את העניים, חלכאי ונדכאי החברה שאין להם רכב פרטי או רישיון, כמו אצלנו. בישראל תמיד נראה לי שלמי שמפעיל את התחבורה הציבורית פשוט לא כל-כך אכפת אם האנשים שמשתמשים בה יאחרו. אחרי הכול, הם לא אנשים שלמישהו אמור להיות ממש אכפת מהם.
הרכבת עוברת את תחנת יוסטון (Euston), וזה בדיוק הזמן להוציא את מפת הטיוב ולהסתכל בה קצת. המפה הזאת, האלגנטית, גם היא אחד המותגים החזקים והמוכרים של האנדרגראונד. אני מביט בה, במפה האלגנטית הזאת, שדרכה רוב האנשים חווים את העיר אפילו שהיא לא דומה בכלום ולא מזכירה את המציאות הגיאוגרפית של לונדון.
היא לא רק לא מדויקת גיאוגרפית מבחינת העיר, אלא גם מבחינת המרחק בין התחנות, היא גם מראה את כל התחנות באותו גודל, ומובן שבין הקווים הישרים האלה שעל המפה לבין המציאות של המנהרות אין שום קשר. זו מפה מאוד לא אמיתית - לונדון פשוט לא נראית ככה. וזה אולי סוד קסמה העיקרי של המפה הזאת: היא מאפשרת לך לחוות או להבין את העיר בממד שונה לחלוטין. האסתטיקה המצומצמת, הבהירה, שמזכירה מעגל חשמלי. אין פלא שהיא הפכה בעצמה לאייקון.
זו לא הייתה המפה הראשונה של הטיוב. המפות ב-65 שנות הפעילות הראשונות של הרכבת היו פשוט המפה הפיזית של העיר עם התחנות שהוספו עליה. ב-1931, שרטט מובטל בשם הנרי צ'רלס בק (Beck) התחיל לעבוד על מפה בהשראת מעגל חשמלי. הוא הציג אותה לאנשי הרכבת, אבל אף אחד לא ממש התלהב מהקונספט הרדיקלי הזה. למרות זאת, אחרי שנתיים הדפיסה הרכבת כמה מאות עותקים לניסיון, והציבור אמר את דברו - והסתער. שבוע אחר כך הדפיסה הרכבת 750 אלף עותקים, וגם הם נחטפו כלחמניות. מאז זו המפה, כבר שמונים שנה, בשינויים קלים.
היו מפות לא גיאוגרפיות לפני בק, אבל השרטט המובטל הביא שני חידושים: האחד היה ההשראה מהמעגל החשמלי, שמאחוריו עמדה ההבנה שלאנשים שנוסעים ברכבת התחתית לא אכפת מה קורה מעל האדמה; הם רק רוצים להגיע מנקודה לנקודה. הם רוצים תוצאה. אילו הם היו רוצים לראות את הביג בן הם היו הולכים ברגל. ההברקה השנייה של בק הייתה לתת לכל קו צבע שלו, מה שהופך את הכול להרבה יותר פשוט.
הרכבת ממשיכה מיוסטון לכיוון קינגס קרוס, והקרון משנה את אופיו משכונה לשכונה, אבל תמיד איכשהו שומר גם על הגיוון. יהודי חרדי לצד אישה ברעלה שמלטפת ילד קטן, ומולה היפסטר מהגיהינום.
פרינגדון: פאב בן 333 שנים
הרכבת מגיעה לפרינגדון (Farringdon), התחנה הסופית של המסע הראשון ההוא ושל מסע השחזור המרגש שלי. שלא כמו פדינגטון, תחנת פרינגדון ירדה קצת מגדולתה, לדאבוני. היא עדיין חביבה מאוד, אבל זנוחה משהו מאחר שמרכז הכובד של העיר עזב אותה. אבל העתיד, תנו לי להרגיע אתכם, צופן לתחנה הזו גדולות ונצורות. ב-2018 בערך הולך להיפתח קו חדש, ה-Thameslink, שישיב לה את ימיה הגדולים.
מסע השחזור האפי שלי כמעט הגיע לסיומו, אבל על מנת לגמור את זה יפה, כמו שאמר שימי תבורי, אני זקוק לעוד פיינט. ממש מול התחנה, ברחוב פרמינדון הסתמי, עומד פאב נחמד בשם סר ג'ון אולדקאסל (The Sir John Oldcastle), וגם יורד שלג, אז אני נכנס פנימה.
גם זה פאב שהוא חלק מרשת, אבל אני מתמוגג לגלות שבפינה הזאת ממש עומד אותו הפאב כבר 333 שנים לפחות. התיעוד הרשמי הראשון שלו, מ-1680, תלוי על הקיר להוכחה. המחשבה שאני נשען על אותו דלפק שלונדונים נשענים עליו כבר מאות בשנים מרגשת אותי.
אני מסיים את הפיינט ואת המסע בתחושת סיפוק. נסיעה היסטורית, פאב בן 333 שנים, אביר רב מעללים ומפה שכולה לונדון דמיונית, מה עוד צריך הבן אדם? זה, ושכשהוא יוצא מהמנהרה בסוף המסע עדיין ירד שלג בחוץ ויכסה את העיר הנהדרת הזאת במעטה לבן.
הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
