למד הכל ביוטיוב: האיש שמרוויח עשרות א' ש' מגרוטאות

מגרש גרוטאות אינו מחזה קל לצפייה לנפש עדינה. כמו הייתה זו תאונת טוטאל לוסט מרובת משתתפים: מכוניות מעוכות ערומות זו על זו, חלקי פח זרוקים סביבן, ורסיסי זכוכיות מנצנצים בשלולית בוץ שהשאירו אחריהם הגשמים. הבוקר גם הגיע הטרקטור למגרש, "הכירורג", כמו שמכנה אותו רונן וסרמן, אמן מיחזור מסטודיו "איש הפח". הכירורג מעך את המכוניות טוב-טוב והפך אותן לעיסה אחת. רק חדי העין יבחינו שבראש הערימה הייתה פעם דייהטסו ומתחתיה נאנקת מיצובישי שכבר לא תיסע עוד לעולם.

עבור וסרמן מגרש הגרוטאות הזה הוא כר פורה של השראה. "בואי נסתכל על החלקים האלה של המכוניות", הוא עומד מול ערימת הגרוטאות. "הנה מבצבץ פגוש של מכונית, אבל אפשר גם לשכוח שזה חלק ממכונית. אפשר לראות רק פאנל של פח שצבוע יפה ויש לו גם סמלים, שזה בכלל נחמד. בואי נחשוב מה חסר לי בבית, אולי מזנון או ארון. ברגע שמנתקים בתפיסה את חתיכת הפח ממכונית היא הופכת לחומר גלם עם המון אנרגיה".

כבר שנתיים וחצי וסרמן בונה יחסי אמון עם מפעיליו, וזה לא היה קל. הרבה חשדנות יש בתעשיית הברזל; "צריך ללמוד ולהסתגל, זאת לא אינטל", מוסיף בהומור מי שעבד מסביב לשעון ברצפת הייצור של החברה ב-11 השנים האחרונות. כיום הוא מגיע לעבוד במגרש עם כלי עבודה ומפרק את החלקים, מרוקן משמנים ומפריד מפלסטיק, "יש הרבה עבודה אבל מכוניות נבנו כך שאפשר יהיה לפרק אותן בקלות".

את חלקי הפח שהוא אוסף הוא שוקל במשרד של אחראי המגרש. "המחיר הוא שקל וחצי לקילוגרם פח; זה יוצא בערך 25 שקלים למכסה מנוע, שזה הרבה מאוד חומר גלם". בשוק חלקי החילוף, מספר וסרמן, המחירים לפח גבוהים יותר: "ניסיתי כל מיני ג'נקיות שרצו למכור לי לפי שווי חלק, אבל אני לא משחק את המשחקים האלה. במגרשים יש מחירון לקילוגרם. מדי פעם אני נוסע לחברים בתל אביב, שיש להם מוסכים של אופנועים, וקונה מהם חלקים".

המכוניות הנפוצות במגרש הגרוטאות, מספר וסרמן, הן "דייהטסו אפלאוז, שאין להן שוק בכלל"; ולפעמים מגיעות גם איטלקיות שהיו פעם יוקרתיות, כמו לנצ'יה או אלפא רומיאו, "כאלה שטפטפו שמן בחניה ואי-אפשר למכור. אותן אני מחפש. את אלה שעומדות שנים בחניה ושהמועצות כבר שלחו מכתבי התרעה לבעלים שלהן. אני גם אוהב מכוניות עממיות שאיבדו את הערך בשוק המשומשות ודעכו לאיטן, בטוויסט קטן אפשר להפוך אותן למשהו פרקטי ומשעשע".

בדרך כלל הוא אינו קונה מכוניות בשלמותן אבל לאחרונה הוא מתעניין במרצדס מקרטעת, שתהיה כנראה הראשונה שיקנה רק בשביל לפרק אותה לחתיכות; "אני רוצה לשים עליה את היד, יכול להיות שזה ישתלם לי. חוץ ממנה אני מחפש בתקופה הזאת גם דלתות, כי אפשר לעשות מהן שידות מעניינות".

עם הזמן למד וסרמן גם להבחין בין סוגי הפחים; "לוולוו יש פח טוב", הוא מחזק את המיתוס. "גם אלפא רומיאו מדהימות, גם לנצ'יה". בכלל, יש לו חולשה לאיטלקיות. "הפח השבדי, לעומתן, קשה מאוד לעיצוב, הוא מתנגד לעומת הפחים היפניים, שהם הרבה יותר דקים ומקבלים את הצורה מהר מאוד, אבל גם סובלים מדפיקות תוך כדי, אז צריך להקפיד".

בתהליך העבודה הוא נמנע משימוש בשפכטל ומעדיף לעבוד בעבודת ריקוע מסורתית. לאחר ששייף ויישר את הפח הוא צובע; "צבעי רכב הם מאוד יקרים - אלה צבעים אקריליים, חלקם על בסיס אפוקסי, שזה חומר העתיד שמדבר עם הכול ומפצה על הדפקטים". וגם איברים פנימיים של מכוניות מדליקים אותו, "אם אני מוצא משהו מיוחד, למשל מנוע וי-8, אני יכול לעשות ממנו שולחן קפה גדול, זה יהיה באמת אדיר".

11 שנים באינטל הספיקו

תחיית המתים של הגרוטאות הללו מתרחשת בסדנה של וסרמן, 40, שממוקמת בבית נחמיה בסמוך לשוהם, עיר מגוריו. כששכר אותה לפני שנתיים וחצי לא היה לו ברור מה יצא מזה. הוא תמיד אהב לעבוד עם הידיים, וחיפש מקום שיוכל להתבטא בו. אז בבוקר היה יוצא לעבודה כמהנדס אחזקה במערכות ואקום תהליכי באינטל, ובערב היה מגיע לסדנה ונותן לידיים לעבוד ולראש להתנקות.

באותה תקופה, הוא ידע, משהו בשגרת החיים נסדק. 11 שנים של עבודה אינטנסיבית שכללה משמרות, טלפונים בלילות ונסיעות לחו"ל עשו את שלהן בכל מישורי החיים. את הילדים כמעט לא ראה, הנפש והגוף אותתו שלמרות הקריירה המובטחת והתגמול הכספי, הגיע הזמן לשינוי: "הבנתי שמגיע לי משהו לעצמי ושאסור לוותר על החלום". מה בדיוק החלום שלו הוא עדיין לא ידע, "אבל ידעתי שאני רוצה לבנות רהיטים. הרעיון התחיל להתגבש בפקקים הממושכים שעמדתי בהם בדרך לעבודה. ראיתי מכוניות חולפות לידי והסתכלתי על הדלתות שלהן; אמרתי לעצמי שאפשר לעשות מזה מזנון, שאפשר לעשות מזה שולחן".

אז הוא ניסה. לידע הטכני שצבר בתפקידו בתעשייה ולאהבתו הישנה למכוניות ולאופנועים - בשנות העשרים אף פתח מוסך לאופנועים - הוא הוסיף את הידע ששאב מהעולם החדש. במילים אחרות, הוא גלש ביוטיוב וצפה בסרטוני הדרכה. "יש לנו מזל שאנחנו חיים בתקופה מדהימה שבה הידע נשפך לעם, לכולם. אם רוצים ללמוד משהו מקליקים בגוגל ויש אינפורמציה - זה מדהים", הוא מתמוגג. "הכול נמצא שם, והבחירה אם להשתמש בזה או לא היא שלך. אני בחרתי ללמוד, ומצאתי את עצמי יושב שעות ורואה יוטיוב".

את אינטל עזב והתמסר לסדנה. מספר שהאנגלים לימדו אותו הרבה, "הם המומחים מספר אחת בפחחות מסורתית"; גם הרוסים יצירתיים מאוד, ומהאמריקאים למד על עולם הטיפול במכוניות אספנות. במקביל ביקש ללמוד על צבע ועל פחחות מבעלי מקצוע מקומיים, "אפילו הלכתי לעבוד - יום פה, יום שם - אבל לא הצלחתי למשוך ידע מהחבר'ה. הם שמרו עליו, ואמרתי פאק איט, גוגל, יוטיוב - הכול ברשת", וגילה בעצמו את רזי המקצוע.

"באתי מעולם ההנדסה, שם דיברנו על מידות ועל פרמטרים, ופתאום יש עוד אלמנט שבכלל לא חשבתי עליו, וזה הצבע", אומר וסרמן, שמעולם לא למד עיצוב באופן מסודר. "מי דיבר על צבעים ברצפת הייצור האפורה שהייתי בה?". אבל לאט-לאט הוא סופג את עולם המושגים החדש: "זה עולם מאוד יפה, שהיתי עיוור לו. למשל, למדתי שעכשיו אנשים אוהבים לתלות את מזנוני הטלוויזיה שלהם בלי רגליים, ושכל הנמכות הגבס זה כבר אאוט. ובכלל, צריך ללמוד להעז וללכת עם הצהוב שבך", הוא צוחק. "זה תחום שפעם לא ידעתי שהוא קיים, והיום אני כל-כך נהנה להתחכך בו. יש בו המון שמחת חיים ורוך".

ויש גם נוסטלגיה. כך, כשהוא מפרק מכוניות הוא גם אוסף ממצאים; מעסיקה אותו המחשבה למי האוטו היה שייך, איזה נופים ראה. "הוולוו הזאת, למשל, הייתה שייכת למשפחה חרדית ברוכת ילדים מבני ברק", הוא פענח. "הם הסיעו שלושה ילדים בסטיישן כשמותר רק שניים. כששחטתי את האוטו ראיתי הכול. מצאתי ספרי קודש, פלאיירים, מוצצים וצעצועים. אני תמיד מוצא כל מיני פתקים כשאני מפרק דלתות של מכוניות, זה מעניין".

אורלי, אשתו, שמגיעה מעולם המחשבים, היא כיום האחראית האדמיניסטרטיבית בעסק. ואפילו אביו, שהיה סקפטי מאוד כשהחל עם העיסוק החדש, "חי היום את המקום", והשניים נהנים לעבוד יחד בסדנה. "בהתחלה אף אחד לא הבין מה אני עושה, אבל הפסקתי לנסות להוכיח לאנשים".

- גם לא למנהל הבנק שלך?

"אף פעם לא היה לי פחד שלא אתפרנס מזה, אז בינתיים חיינו מהחסכונות מתקופת אינטל ועכשיו אנחנו מתחילים לשווק את הרהיטים באופן מסחרי. נכון שרמת ההכנסות ירדה באופן דרסטי, אבל אני יודע שזאת השקעה, ואני בונה עסק. זה הובא בחשבון. היו לי מספיק רזרבות כדי שהמשפחה תחיה באותה רמת חיים. עכשיו אנחנו מפתחים את הצד המסחרי, שמתחיל לתת פירות, וזה כיף כי זה נוצר מרעיון קטן".

כשוסרמן מדבר על הצד המסחרי הוא מכוון לעשרות פריטים שהוא יצר ועיצב בשנתיים וחצי האחרונות. כמה יחידות מהם כבר נמכרו בגלריות, ולאחרונה פתח חנות אונליין באתר מרמלדה. המנורות של איש הפח הן בעלות תג המחיר הנמוך ביותר, 2,800 שקלים ליחידה, והן עשויות מגלגל אופנוע שתלוי על שרשרת.

"אין ספק שזה העתיד", משוכנע וסרמן, ומנמק ב-2.5 מיליון מכוניות בישראל שהיום נוסעות על הכביש ומתישהו ייזרקו לגריטה. "זה תחום מאוד מתפתח, שימשיך לרוץ, כי היום אנשים מחפשים ייחודיות. נורא קשה להתבלט, כולם כל-כך טובים ומיוחדים, וראינו כבר הכול ובכמויות. האופציות של המיחזור מאפשרות לאנשים התנסות חדשה עם פריטים שהם ייחודיים, מקוריים. הרבה פעמים זה מה שמניע אנשים להגיע אליי".

הכתבה המלאה - במגזין G