אל תגעו בשיטת הממשל

לא חובה לשנות את השיטה, אפשר פשוט לשנות את דפוסי ההצבעה

שינוי שיטת הממשל

שיטת הבחירות הישראלית אינה פשוטה. היא כוללת הוראות חישוביות סבוכות, כמו חוק באדר-עופר, שלפיו מחלקים את שברי המנדטים בין הרשימות, הגבלות על פיצולי סיעות ותחשיבים של יחידות מימון מפלגות, בתקופת בחירות ובשנים אחרות.

ועדיין, הסיבוך בשיטה הישראלית הוא כאין וכאפס לעומת שיטות ממשל אחרות. הציבור אמנם נמשך לפשטות ואינטואיטיביות, אבל אין פסול טבוע בשיטה סבוכה, אלא רק בכזו המעוותת את רצון הבוחר או המתרחקת יתר על המידה מהעיקרון הדמוקרטי.

השיטה הישראלית איננה מושלמת, אבל יש בה כמה יתרונות. בין חסרונותיה אפשר למנות את העובדה שהיא מאפשרת לרשימות שהורכבו באופן לא דמוקרטי (יאיר לפיד, למשל, כלל ברשימתו כמה מועמדים על בסיס היותם חבריו בלבד); את היעדר הבחירה הישירה אלא רק ברשימות, שהשליטה על הרכבן איננה בידי הציבור הכללי; את בעיית המשילות, המעניקה לסיעות קטנות כוח יחסי מוגזם ואפשרות לאיים בכל רגע נתון בהפלת הממשלה; את שיתופי-הפעולה הקואליציוניים המנוגדים לפעמים לאידיאולוגיה שהניעה את הבוחרים וליכולתם של חברי הממשלה להתנער מהבטחותיהם לבוחרים.

מנגד, הבחירות הוכיחו כי לציבור יש קול, והוא מסוגל לעשות בו שימוש. בחירות שבהן קרוב למחצית מחברי הכנסת היוצאת פוטרו על-ידי הציבור, ולא יכהנו בכנסת הבאה, הן בחירות שבהן הציבור קובע. בחירות שבהן שתי סיעות מרכזיות בכנסת החדשה - "יש עתיד" עם 19 מנדטים ו"התנועה" עם 6 - הן סיעות חדשות, שלא היה להן קיום בפוליטיקה (הגם שאנשיה של ציפי לבני הם ברובם פוליטיקאים ותיקים), הן בחירות שבהן הציבור מחליט לרענן את השורות, לשנות את מסלול ההנהגה הנוכחית.

מתברר כי לא חובה לשנות את שיטת הממשל. אפשר פשוט לשנות את דפוסי ההצבעה בשיטה הנוכחית. בעיית המשילות עשויה להיפתר אם סיעות הקואליציה יסכימו על קווי יסוד של פעולה ולא של קיפאון, ואם יהיו ביניהן קווים מחברים של ממש, לבד מהרצון הקולקטיבי לחמם את הכיסאות המיניסטריאליים.

משא-ומתן קואליציוני

הציבור הישראלי אכן אמר את דברו, עכשיו רק נשאר לפענח מה בדיוק הוא אמר. ספירת הקולות, נכון לעכשיו - עד שיסתיים שקלול קולות החיילים והימאים - מבשרת על שוויון בין גוש הימין-החרדים לבין גוש המרכז-שמאל, 60 מנדטים לכל גוש. התוצאה הזו מזמנת כמה אתגרים מעניינים למי שיקבל מנשיא המדינה, שמעון פרס, את הזכות להרכיב את הממשלה.

מרגע פרסום מדגמי הטלוויזיה אמרו הפרשנים הפוליטיים כי המשא-ומתן הקואליציוני צפוי להיות מתיש, מייגע ומייסר, בין אם לבנימין נתניהו או למועמד אחר שיזכה לקבל את המטלה מהנשיא. אלה בוודאי אינן חדשות טובות למועמד המבקש להרכיב ממשלה, אבל לא בטוח שהאינטרס הציבורי זהה לזה של המועמד.

במילים אחרות, גם אם יהיה לנתניהו קשה להרכיב ממשלה והוא ייאלץ להתפשר, לתת לשותפיו הקואליציוניים תיקים וסמכויות, לעמול על ניסוח קווי יסוד ממשלתיים שיהיו מוסכמים על כל השותפים - לא בטוח שזה רע לציבור.

גם ההחלטה מי יקבל את המנדט איננה מובנת מאליה. סעיף 7(א) לחוק יסוד: הכנסת מעניק לנשיא שבועיים להתייעצות עם הסיעות השונות, בטרם יחליט על מי להטיל את התפקיד הנכבד. סעיף 8 לחוק היסוד מעניק לבעל הסמכות פרק זמן מצטבר של 42 ימים בניסיון לכונן קואליציה.

בבית הנשיא אומרים שפרס איננו מתייחס לסמכות הזו כעניין טכני, והיא בוודאי איננה נמסרת אוטומטית לעומד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שוויון גושי משמעותו שלנתניהו אין בהכרח 61 ממליצים, ולכן תיאורטית ייתכן שראש סיעה אחרת - בין אם יהיה זה יאיר לפיד או שלי יחימוביץ' - עשויים לנסות לאסוף ממליצים גם הם, בניסיון לקבל מהנשיא את המנדט.

הביטוי "סחטנות" מופיע גם הוא תדיר בניסיון לתאר את הדינמיקה של משא-ומתן קואליציוני. זו שגיאה קונספטואלית. תפקידן של הסיעות המקיימות עם המועמד משא-ומתן על הצטרפות לממשלה, הוא למקסם את דרישותיהן, כדי למשוך את הממשלה העתידית למדיניות הדומה במידת האפשר לזו שהבטיחו לבוחריהן במצען.

כמה שיותר תפקידים מיניסטריאליים, כמה שיותר יישום האג'נדה, כמה שיותר חלוקה תקציבית או מדיניות כלכלית בהתאם לתפישת עולמן - והכול בהתאם לכוח המיקוח הפוליטי שלהן. אלה כללי המשחק, כך ראוי. מי שזועק "סחטנות" - שיתכבד, יצביע ויחזק את המחנה המזוהה עם עמדותיו.

אחוז החסימה

רוב הרשימות שהתמודדות בבחירות - 20 מ-32 - מוצאות את עצמן בסופו של יום מתחת לאחוז החסימה. כרבע מיליון ישראלים, המתורגמים לכ-9 מנדטים, נתנו את קולם למפלגות שלא ייכנסו לכנסת.

במבט ראשון זה נראה כמו בזבוז מוחלט והעצמת המחנה הפוליטי היריב. יש בזה משהו: אם אותם מצביעים היו עוברים להצביע עבור מפלגות בעלות אידיאולוגיה דומה, שעוברות בוודאות את אחוז החסימה, הם היו מחזקים את כוחן.

אלא ששיטת הבחירות הישראלית מאפשרת לבוחר לתת ביטוי מדויק לתפיסת עולמו, לעומת שיטה דו-מפלגתית, שבה 2-3 מפלגות "סופרמרקט", המאגדות הן את האגף המתון והן את הקיצוני בתוך מחנה פוליטי.

בבחירות בישראל לא הכול תחשיבים טקטיים. חלק מההצבעה היא אידיאולוגיה צרופה. ביום הבחירות היו אף מי שטרחו ונימקו את הפן האידיאולוגי שבהימנעות מהצבעה כליל - בין היתר, הימנעות מהצבעה פירושה גם אי-מתן לגיטימציה לשלטון העושה עוולות בתחום זכויות האדם. כך גם בהצבעה למפלגות קטנות, שעצם נכונותן להתמודד מבטאת רוח דמוקרטית תוססת.

המבקר: לעדכן חוקי הבחירות

מבקר המדינה, יוסף שפירא, מציע לשנות את שיטת ההצבעה בישראל, ולעבור מפתקים מודפסים להצבעה אלקטרונית. לדעת שפירא, הצבעה אלקטרונית, המקובלת בחלק ממדינות המערב, תהיה נקייה יותר, חסינה יותר מהשפעות חיצוניות זרות, ומשוחררת יותר מניסיונות השפעה שכאלה.

המבקר סייר ביום הבחירות באתרי הצבעה, קלפיות, וכן בוועדות בחירות אזוריות ובוועדת הבחירות המרכזית. במהלך סיוריו ביום הבחירות אמר כי יש לערוך ריענון, עדכון ושדרוג של חוקי הבחירות, ובראשם של חוק הבחירות (דרכי תעמולה).

לדעת המבקר, עדכון חוקי הבחירות נחוץ נוכח המציאות המשתנה והמתפתחת. חוק דרכי תעמולה הוא לדעתו חוק מיושן, שאיננו מתאים להתמודד עם המתרחש ברשתות חברתיות, באתרי אינטרנט שונים, ולפיכך במתכונתו כיום מדובר בחוק אנכרוניסטי.

צרו איתנו קשר *5988