3 "בורות" בידע שיגרמו לכם לבכות כל הדרך אל הבנק

מיהם הגופים שמרוויחים מחוסר הפיקוח השוטף שלנו על החשבונות, ומהרתיעה הכללית לחישוב אחוזים ותרגומם לשקלים? ■ המרווח בבנקים, העלות המלאה של החיסכון הפנסיוני, ועלות האשראי החוץ בנקאי בחברות כרטיסי האשראי

תחום השירותים הפיננסיים הוא כר נוח לרווחים קלים ורחבי-היקף על חשבון הלקוחות, שחוששים מלהתעסק במספרים ולחשב אחוזים. כך, גם אם מדובר בתחומי החיסכון לטווח ארוך או קצר, ובין אם בחישוב עלויות הביטוחים או העלות ה"אמיתית" של ההלוואה שהבנק או חברת כרטיסי האשראי נותנים לנו - הדוחות הכספיים של הגופים הפיננסיים הגדולים מלמדים שמדובר בתחומי פעילות מאוד רווחיים.

אם מדובר ברכישת כיסא, למשל, הישראלי יודע לבחון מחירים ולמקסם את התועלת מבחינתו. ואולם, בתחום הפיננסים התמונה שונה. היוצא מהכלל העיקרי, שממחיש עד כמה התמונה יכולה להשתנות, הוא תחום המשכנתאות ש"ישראל ישראלי" למד לערוך לגביו חקר שוק ואף לבדוק מעת לעת את מצב הריביות.

במגוון רחב של פעילויות פיננסיות נוספות הציבור מראה שיפור ביחס לעבר, אבל עדיין ממשיך לשלם מחיר עודף ביחס לאוכלוסיות העשירות.

מקור הרווח: המרווח בבנקים

נהוג לומר שלבנקים יש בסיס רווח נאמן בדמות המגזר הקמעונאי. היכן טמונה הרווחיות הגבוהה של הבנקים שרוב הציבור לא יודע עליה? האם אלה העמלות? לא. אף שמדובר בתשלומים בהיקף אדיר, בשנים האחרונות חל שינוי בהיבט זה וכיום הציבור יודע לבחון את עלות העמלות ולפעול לצמצומן. הרווח העיקרי שהבנקים רושמים תוך מתן השירותים שלהם ללקוחות נמצא במקום אחר - הוא נובע מהמרווח הפיננסי הגבוה שהם רושמים, בעיקר אל מול משקי הבית.

מדובר בעלות ההלוואות שהם נותנים ביחס לתמורה הנמוכה יחסית שהם מעניקים ללקוחות על מקור הכסף לאותן הלוואות - הפקדונות. כלומר, הפער בין הריבית שהבנק נותן לכם כשאתם מוסרים לו את כספכם לבין הריבית שהוא גובה מכם על הלוואה (גבוהה בהרבה מהריבית על הפקדון) או על משיכת יתר (גבוהה בהרבה יותר).

הפער הזה מתחדד כשבוחנים את העלויות הללו לגבי אוכלוסיות שונות בבנק - חברות עסקיות גדולות שמקבלות ריביות נוחות בהרבה משני הצדדים מהצד האחד, והלקוחות הפרטיים הקטנים מהצד השני. הרוב המכריע של האשראי הבנקאי ניתן למגזר העסקי, כשמשקי הבית מקבלים נתח קטן בהרבה.

ואיך אנו מחשבים פערי מרווח ריבית "עודפים" על גב הלקוח הקמעונאי? הפער במרווח שהוא רואה לנגד עיניו למול לקוח עשיר ומודע לעצמו בבנקאות הפרטית. לפיכך, מבדיקת המרווחים שנרשמו במערכת הבנקאית בשנים 2011 ו-2010 במגזרי משקי הבית מחד ובקרב הלקוחות הפרטיים מהצד השני, עולה שהפער שהציבור הרחב משלם מסתכם בכ-2 מיליארד שקל מדי שנה, שמהווים שיעור ניכר מהכנסות הבנקים.

למעשה, בבחינת דוחות הבנקים עולה שביחס ללקוחות הקצה, שמודעים קצת יותר לתחום הפיננסי ובוודאי שיש להם יותר כוח מיקוח ביחס לבנקים, מסתמן שהמרווח העודף שנגבה מהלקוחות הרגילים של משקי הבית הוא יותר מכ-60% מהמרווח הכולל שנרשם על פעילויות אלה.

כמה זה יוצא לאדם? בממוצע, מדובר בכ-2.7% עודפים ביחס למה שהיה נגבה מלקוחות מגזר משקי הבית לו היו נהנים מאותו המרווח שניתן ללקוחות הפרטיים. 2.7% לשנה זה יותר מדמי הניהול המקסימליים שהיו מותרים לגבייה בשוק הגמל עד לתחילת 2013.

מקור הרווח: עלות החיסכון הפנסיוני

אם כבר הזכרנו את סוגיית דמי הניהול בגמל וביתר אפיקי החיסכון הפנסיוני, שריכזה בשנים האחרונות עניין רב בעיתונות הכלכלית בכלל וב"גלובס" בפרט - עד אשר זכתה למענה מהאוצר ומהכנסת בדמות הרפורמה בדמי הניהול שנכנסה לתוקפה בתחילת ינואר 2013 - הרי שעדיין מדובר בעלות אדירה שהישראלי משלם מדי שנה. ואולם, בדומה למרווח בבנקים, גם דמי הניהול בחיסכון הפנסיוני מסתכמים לסכום משמעותי ברבות השנים.

דמי הניהול המקסימליים המותרים כיום לגבייה בשוקי הגמל וביטוחי המנהלים עומדים על 1.1% מהצבירה (החל מינואר 2014 יופחת הרף ל-1.05% מהצבירה), ועל 4% מהפרמיה השוטפת לשנה. בשוק קרנות הפנסיה המקיפות מדובר בדמי ניהול מקסימליים של 6% מהפרמיה השוטפת לצד דמי ניהול של עד 0.5% מהצבירה.

לכאורה, אלה שברירי אחוז, שמסתכמים לסכומי כסף לא גבוהים. אלא שהמציאות הפוכה. שברירי האחוז הופכים ברבות השנים לסכומי כסף אדירים. די אם נציין שבצבירה של 500 אלף שקל (סכום שרבים מהחוסכים צוברים במהלך חיי העבודה שלהם, בטרם צאתם לגמלאות), כל 0.1% מסתכם ב-500 שקל לשנה.

זה אולי אינו סכום גבוה. ואולם, החיסכון הפנסיוני הוא חיסכון שנמשך לאורך עשרות רבות של שנים. וכמו כל מוצר או שירות שנצרך לאורך תקופות שכאלו (למשל עבור שירותי התקשורת או עבור המזון), הוא מצטבר לסכומים ניכרים - עשרות ואף מאות אלפי שקלים.

לדוגמה, עמית בן 37, שמחזיק כיום בקופת הגמל שלו 150 אלף שקל (וזוכה לתשואה שנתית של 4%), יצבור עד גיל 67 סכום של 428 אלף שקל, במידה שהוא ישלם דמי ניהול של 0.5% מהצבירה. אותו עמית, שמשלם דמי ניהול כפולים של 1% מהצבירה, יצבור באותן השנים סכום של 369 אלף שקל "בלבד". כך, פער של 0.5% לשנה מתבטא בכ-60 אלף שקל לאורך השנים, שהם כ-14% מהחיסכון.

דוגמה אחרת שממחישה את העלות של דמי הניהול: חוסך בקרן פנסיה בן 30 הוא הורה לילדים, המשתכר 10,000 שקל לחודש (עם העלאת שכר של 2% לשנה), מפריש לחיסכון 5% מהמשכורת שלו לתגמולים ומקבל גם הפרשות מעביד לתגמולים של 5% והפרשות בגין הפיצויים בשיעור של 8.33%. במקרה הראשון הוא משלם את דמי הניהול המקסימליים המותרים לגבייה בקרן - 6% מהפרמיה ו-0.5% מהצבירה; בעוד שבמקרה השני הוא משלם דמי ניהול חלקיים - שלהם זכאים חוסכים חזקים - בשיעור של 3% מהפרמיה ו-0.35% מהצבירה.

במקרה הראשון, דמי הניהול של החוסך האמור יסתכמו לאורך 37 שנות החיסכון בכ-200 אלף שקל - כ-53% יותר מאשר דמי ניהול של 131 אלף שקל שישלם חברו שקיבל הנחה בדמי הניהול. להבדל הזה יהיה ביטוי גם בקצבת הזיקנה ששני האנשים ה"לכאורה זהים" הללו יזכו לה לכל אורך תקופת הגמלאות שלהם: הראשון יזכה לקצבת זיקנה של 9,526 שקל לחודש בעוד שחברו ייהנה מקצבה של 10,234 שקל - פער של כ-8,500 שקל לשנה.

ואולם, דמי הניהול לא מספקים את כל תמונת העלויות של החיסכון הפנסיוני של הציבור. בעוד שהמודעות לסוגיית דמי הניהול גוברת בשנים האחרונות, יש עוד עלות בחיסכון הפנסיוני שרחוקה מהעין הציבורית ושהחוסכים אינם מודעים לה: העלות הישירה שנגבית על-ידי הגופים שמנהלים את החיסכון הפנסיוני ישירות מהחיסכון, בנוסף ולצד דמי הניהול, שמסתכמים בכ-0.25% מהצבירה לשנה, בממוצע. כך, אם לקוח משלם עבור החיסכון שלו דמי ניהול של כ-1% מהצבירה, הרי שבממוצע ניתן להעריך שהוא משלם בפועל תשלום של 1.25% מהצבירה. עם זאת, יש שונות רבה בין הגופים.

מקור הרווח: הריבית בכרטיסי האשראי

כבר כמה שנים שחברות כרטיסי האשראי ישראכרט, כאל ולאומי קארד, הן שחקניות של ממש בשוק האשראי החוץ-בנקאי. בשנים האחרונות, החברות הללו הפכו לספקיות אשראי שנותנות ללקוחות פתרונות מימון ובתמורה גובות ריביות. לכאורה, זהו עוד כלי מימוני לטובת הלקוח, שמסייע לו לגוון את מקורות המימון כאן ועכשיו, כדי ליהנות כיום מההכנסה העתידית שהוא צופה לעצמו. ואולם, הריביות באשראי של החברות החוץ-בנקאיות גבוהות משמעותית מאלו הנהוגות במערכת הבנקאית, בוודאי בכל הנוגע ללקוחות שלא מיצו את יכולותיהם לגייס אשראי בבנקים. מדובר בריביות דו-ספרתיות, במיוחד בכל הנוגע לריביות הקצה שנהוגות שם.

עד כמה מדובר בסוגייה מרכזית, שהופכת למשמעותית יותר ויותר, ילמדו הנתונים שמצביעים על כך שכבר כמה שנים שיש מעבר בשוק מכרטיסי האשראי הבנקאיים שמנפיק הבנק, לכרטיסי האשראי החוץ-בנקאיים.

נכון לסוף הרבעון השלישי ב-2012, תיק האשראי של שלוש חברות כרטיסי האשראי הסתכם בכ-4.3 מיליארד שקל.

האוצר רוצה לחנך את הציבור

השירותים הפיננסיים עולים כסף, ובצדק. כמו שלכולנו ברור שיש לשלם עבור שירותי התקשורת שלנו, כך גם ברור שיש הכרח לשלם עבור ניהול חשבון הבנק, קבלת ההלוואה או החיסכון לפנסיה. אבל השאלה היא כמה צריך לשלם, ומתי ואיפה אנו יכולים - וצריכים - למזער את התשלום כדי לקבל תנאים שמתקרבים לאלה המיטיבים, שיש ללקוחות המועדפים.

הדרך הזו מתחילה בראש ובראשונה ברכישת הידע והמודעות - ובשני אלה, כך נדמה, יש חוסר בקרב הציבור הישראלי. את החוסר הזה אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון באוצר, מנסה לפתור. לפני מספר חודשים - האגף, בראשות פרופ' עודד שריג, פרסם תוכנית חומש לקידום תוכנית חינוך פיננסי בישראל החל מהשנה הנוכחית.

ממשלת ישראל החליטה על החינוך הפיננסי כבר ב-2005 וכעת המהלך מגיע לתחילת המימוש. המחלקה לחינוך פיננסי באגף שוק ההון באוצר, שנמצאת בתחום אחריותה של המשנה לממונה לי דגן, מובילה את המהלך ומרכזת אותו כגורם שמסתייע בבנק ישראל, משרד החינוך, רשות ני"ע, בצבא ועוד.

על-פי תוכנית האוצר, ה"תוכנית הלאומית לקידום חינוך פיננסי בישראל" תותאם לשלבים שונים בחיים בארץ, החל ממערכת החינוך לילדים ונוער, עבור בצבא, ועד למועד הפרישה מעבודה. זאת, בדגש על קהלי יעד ייחודיים כגון עולים חדשים, בעלי הכנסה נמוכה, חרדים, נשים ובני מיעוטים.

המרווח בבנקים
 המרווח בבנקים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988