מי מפחד מנוני מוזס?

לטובת הדמוקרטיה, חשוב ש"ידיעות" ימשיך להיות חזק

בסקר TGI האחרון שפורסם לפני שבוע בלבד - הזכיר הבוקר גונן גינת לקוראיו ב"ישראל היום" - "התברר כי שיעור החשיפה של עיתון 'ישראל היום' עלה ל-39.9% ביום חול, לעומת 37.3% של 'ידיעות אחרונות'. לנוני מוזס קשה עם זה. הוא חייב להחזיר לעצמו את הכוח להשחית. זו דרכו. אפשר לעצור אותו. זו דרכנו".

גינת שינה כביכול בטורו זה את משימת העיתון בו הוא עובד. השיח הגובר באחרונה באשר לשאלת כוחו של נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מאפשר ל"ישראל היום" להוריד מסדר היום את התפיסה השלטת לפיה כל ייעודו של העיתון היא לתמוך בראש הממשלה.

גינת מכריז על יעד חדש - לבלום את כוחו של נוני מוזס. אולם גינת מפספס נקודה חשובה. כי הרי "ישראל היום", בתחרות שהוא מציב, אינו בולם את קבוצת "ידיעות אחרונות" והעומד בראשה - הוא רק מניע אותם להתחזק.

כוחו של מוזס בציבוריות הישראליות ידוע ומוכר. בימים בהם היה "ידיעות אחרונות" מונופול, שלל החוקים שנגעו להגבלת כוחות בתקשורת התבססו על פוביה ממנו. אינספור גדרות נמתחו מהחשש שישליט את קולו על השיח הישראלי, שיפגע בפלורליזם ובריבוי הדעות. מאז הרבה מים עברו בנהר, ועל גביהם נישאו משחתות אימתניות. המונוליטיות של התקשורת המקומית נסדקה.

זה לא רק שלדון אדלסון הגדול, בעל העושר האינסופי. זו גם קשת וחדשות 2, וערוץ 10, ומעל כולם, או נכון יותר מתחת לכולם, מארק צוקרברג והפלטפורמה העצומה שהוא נותן לכל אחד מאתנו להיות תחנת שידור באמצעותה. "ידיעות אחרונות" אינו מונופול עוד, אך הכבלים והמגבלות עדיין כאן, ובעיקר הפחד מנוני מוזס.

הכול למען ההישרדות

אם כן, מה מפחיד כל-כך במוזס? מערכת הקשרים שלו מוכרת וידועה, וחוצה גופי שידור ומוסדות פוליטיים. אך האם זה באמת מסוכן כל-כך, והאם זה אכן מדאיג יותר ממערכת הקשרים של כל בעל הון אחר במדיה הישראלית, או מזו הטרנס-אטלנטית והטרנס-שלטונית של שלדון אדלסון? האם היא נבדלת מכל היתר, רק בשל הצלחתה היחסית?

כששואלים את השאלות האלה את כל אותם גורמים שעובר בהם רעד רק מאזכור שמו של מוזס, תמיד עולה תשובה אחידה, והיא תמיד מתייחסת להיעדר השקיפות.

ב"ישראל היום", הם מסבירים, יודעים מי נגד מי. ברור מלכתחילה מה האג'נדה ומי המטרה. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, קשה לדעת. החשש הוא שהעיתון של המדינה, שנחשב תמיד לאובייקטיבי, מסתיר כוונות. שהוא שולח בעלי תפקידים בכירים ופוליטיקאים מקושרים אל הלשכות הרלוונטיות על מנת להבטיח את קיומו.

ובכן, ברחבי העולם, כמו בישראל, עיתונים תומכים בגלוי במועמדים פוליטיים, והבכירים בהם אף קובעים בעמודים הראשיים למי נכון להצביע. ברחבי העולם, ועל אחת כמה וכמה בישראל, עיתונים וגופי שידור מבקשים להבטיח את המשך קיומם ולשרוד בזירה האגרסיבית. וכשצריך להילחם על החיים, עושים זאת בכל האפשרויות שניתנות. וב"ידיעות אחרונות" יודעים להילחם, כפי שעשו זאת מול כל איום שצץ כמעט שלושת רבעי מאה.

הצורך לעבוד במחשכים נובע מכל אותם חסמים שלא מאפשרים לגוף כמו "ידיעות אחרונות" - או לכל גוף אחר - לעבוד באור כדי להתקיים. מגבלות על בעלויות, על מיזוגים, על תחרות חופשית יותר.

לו החוק הישראלי היה מאפשר שרידות של כוחות המדיה שפועלים פה, לא היה צריך להפעיל פוליטיקאים ולא ליצור קשרים מתחת לשולחן.

זה לא פופולרי לומר, אבל לטובת הדמוקרטיה הישראלית, חשוב ש"ידיעות אחרונות" ימשיך להיות גוף תקשורת חזק. יש להיזהר שהמתקפה על בעל השליטה בו לא תהיה מתקפה על מאות העיתונאים שעובדים בו ומובילים את השוק. צריך להבין שרק הסרת המגבלות שפעם עצרו אותו, תגביל את כוחו היום.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988