בית המשפט הכלכלי: גם לבעלי מניות מיעוט יש עניין אישי

בעיתונים היומיים פורסמה הבוקר מודעה גדולה בדבר קיום אסיפה כללית של החברה "נפקו סטאר בע"מ". על סדר היום: עסקת מכירת אחזקות החברה בחברה-בת שלה - "גונתר אנרגית רוח בע"מ". לא רבים מבין קוראי אותה מודעה יודעים, כי ימים ספורים קודם לכן יצא תחת ידי המחלקה הכלכלית שבבית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק דין, אשר בו נדונה עסקה זו ואשר נקבעו בו קביעות עקרוניות מעניינות, בנוגע לעניין אישי, שיכול להיות לבעלי מניות המיעוט בחברה ואשר עשוי לפסול אותם מהשתתפות בקבלת החלטה באסיפת בעלי המניות, בנושא שבו לבעלי השליטה יש "עניין אישי".

"מתי צריך בית המשפט לקבוע כי בעל מניות מיעוט הוא בעל 'עניין אישי שלילי' בהצבעה כזו, עניין אישי שמכוחו תישלל מאותו בעל מניות האפשרות להצביע באסיפה הכללית"? זו השאלה, עליה ראתה השופטת רות רונן להשיב מסגרת אותו פסק דין.

באסיפה הכללית של "נפקו סטאר" ביקשה החברה להביא לאישור בעלי המניות מספר הסכמי פשרה, בהם היא התקשרה, במסגרת הליכים משפטיים, המתנהלים בינה לבין גורמים שונים. בעלי השליטה בחברה - ליאון ואילן גולדשטיין - הצהירו על עצמם כבעלי עניין אישי בהסכמי הפשרה. לכן היה על החברה לאשר את הסכמי הפשרה בדרך שנקבעה בחוק, היינו, על-ידי "האישור המשולש": של הדירקטוריון, של ועדת הביקורת ושל רוב מקרב בעלי מניות המיעוט בחברה.

הדירקטוריון וועדת הביקורת אישרו את הסכמי הפשרה. אלא שבבוא העניין בפני בעלי מניות המיעוט, התנגדה לכך "קרל גאוס בע"מ", המחזיקה בכ-10% ממניות החברה. בעקבות התנגדותה של גאוס, הגישה החברה את התובענה, בה ניתן עתה פסק הדין.

הפעלת לחץ על בעלי החברה

בתובענתה טענה החברה, שיוצגה בידי עורכי הדין חמו, עפרון וסלע, כי להתנגדותם של גאוס ונציגיה לא היה כל מניע רציונלי, וכי מטרתם האמיתית בהתנגדותם הייתה להפעיל לחץ על בעלי החברה, שאיתם הם מקיימים משא-ומתן במסגרת עסקאות אחרות. אחת העסקאות האלה היא זו, הנזכרת בפתחה של רשימה זו. נפקו סטאר טענה בפני השופטת רונן, כי קיים חשש מהותי, שהצבעתה של גאוס משמשת אמצעי לחץ, שנועד להיטיב עם נציגיה במסגרת העסקאות האחרות. כך, על-פי הטענה, לגאוס ולנציגיה היה "עניין אישי שלילי" בהסכמי הפשרה.

גאוס ונציגיה (שיוצגו בידי עו"ד טישמן ומדוויר) טענו, מנגד, כי שלושה מתוך הסכמי הפשרה אינם מיטיבים עם נפקו סטאר. לראייה הם הצביעו על כך שגם חברת אקסלנס נשואה, שנכחה באסיפה הכללית, התנגדה לאישור ההסכמים כמקשה אחת.

"ההלכה הפסוקה קבעה כי ההגדרה למונח 'עניין אישי' היא הגדרה 'פתוחה' שעל בית המשפט למלא אותה בתוכן ממקרה למקרה בהתאם למכלול נסיבותיו", פתחה רונן את הדיון. "קיומו של עניין אישי נבחן לאור השאלה האם קיימת לבעל מניות אחד 'זיקה עודפת', כלומר עניין אישי נוסף שלא קיים לבעלי מניות אחרים", המשיכה. היא ציינה את זאת שלבעלי מניות יש תמיד עניינים אישיים, המייחדים אותם מיתר בעלי המניות. לפיכך, לא כל "זיקה עודפת" תהפוך את בעל המניות לבעל "עניין אישי". "הזיקה העודפת הזו צריכה להיות משמעותית, היינו יש להתייחס רק לעניין המשפיע באופן מהותי על שיקול-דעתו של מקבל ההחלטה, ושכתוצאה ממנו הוא אינו רואה לנגד עיניו את טובתה של החברה כולה, והוא עלול להתפתות לשעבד את טובתה של החברה לטובת הגשמתו של אותו עניין שלו", קבעה רונן.

היא הזכירה, שכאשר ניקיון שיקול-הדעת של בעל מניות נפגם, הוא אינו רשאי עוד להשתתף ולהצביע, תהא דעתו אשר תהא ויהיו שיקוליו אשר יהיו. או אז פנתה רונן לקביעתה, שלפיה בעל מניות מיעוט יכול להיחשב כבעל עניין אישי באישור עסקה, באופן שגם קולו לא יימנה במניין הקולות באסיפה הכללית, שנועדה להביא לאישור עסקה. בקשר לכך, היא אזכרה את המנגנון, שנקבע בחוק ושמעביר לידי המיעוט את יכולת ההכרעה ביחס לעסקאות בעלי עניין. "כוח ההכרעה עובר למיעוט, מתוך הנחה כי המיעוט איננו בעל עניין אישי בעסקה, וכי לכן הוא יכול לייצג בצורה טובה יותר את האינטרס ה'נייטרלי' - קרי האינטרס של החברה", הטעימה.

ואם זה הגיונם של הדברים, הרי הוא אינו חל כאשר ברור לחלוטין, כי המיעוט הוא בעל עניין אישי משלו ביחס לעסקה הנדונה.

רונן שבה והדגישה, שההגדרה של "בעל עניין" היא הגדרה רחבה ודינאמית. משכל מקרה נבחן לגופו, היא ראתה לציין מספר כללים ומבחני עזר, שניתן ליישמם לצורך בחינת שאלת העניין האישי האפשרי של בעל מניות מיעוט בהחלטה של החברה.

על-פי רונן, עצם קיומה של 'זיקה אישית עודפת' כשלעצמה, אין די בה. "לכל בעל מניות קיימות זיקות אישיות כאלה ואחרות להחלטות שונות של החברה... לכול בעל מניות יש מכלול של שיקולים אישיים המאפיינים אותו ואת צרכיו". ובכל זאת, והגם שהמחוקק היה ער לכך, הוא החליט להעביר לידי המיעוט את כוח ההכרעה בהתייחס לעסקאות, שבהן לבעל השליטה יש עניין אישי. רונן הזכירה, שהמחוקק היה יכול לבחור בפתרונות אחרים, ובכל זאת בחר בפתרון מיוחד זה של העברת הכוח לידי המיעוט. "את הבחירה הזו של המחוקק, על בית המשפט לכבד ולאכוף", כך היא.

אליבא דרונן, לא כל מחלוקת בין בעל השליטה לבין בעל מניות המיעוט הופכת את בעל מניות המיעוט, המתנגד לעסקה, לבעל עניין אישי, הפסול אותו מלהצביע בנוגע אליה.

הבחנה נוספת, שהיא ראתה לערוך בקשר לעניין, היא בין עניין אישי ישיר לבין עניין אישי עקיף. עניין אישי ישיר קיים כאשר לבעל המניות יש "עניין ממשי" באישור העסקה הנדונה. מאליו מובן, שבמקרה כזה לא ניתן לסמוך על שיקול-דעתו של בעל המניות, בין אם הוא בעל השליטה ובין אם משתייך למיעוט. העניין האישי העקיף מתייחס למקרה, שבו לבעל המניות אין עניין אישי ישיר בעסקה, אלא ליחסים העסקיים שבין הרוב לבין המיעוט במישורים אחרים. "טענת הרוב היא כי המיעוט מבקש 'למנף' את הצורך של הרוב בהסכמתו לעסקה... ולכן הוא מתנה את אישורו לעסקה... בכך שיוטבו תנאי העסקאות האחרות שלו עם הרוב".

המחוקק 'חושד' בשיקול-הדעת של בעלי מניות הרוב

"יש להתייחס בזהירות לטענות הרוב לפיהן למיעוט יש עניין אישי עקיף", חרצה רונן. שהרי מובן הוא, שבעלי השליטה יעדיפו תמיד להניח שהתנגדות המיעוט לעסקה, שבה יש לבעלי השליטה עניין אישי, איננה התנגדות עניינית. "הנחת היסוד של המחוקק היא שונה", מיהרה להזכיר. "המחוקק 'חושד' כאמור דווקא בשיקול-הדעת של בעלי מניות הרוב", כך היא. לדידה של רונן, העברתו, במקרים רבים מדי, של שיקול-הדעת מבעלי מניות המיעוט לבית המשפט, או אפילו למיעוט מבין בעלי מניות המיעוט, אינה רצויה, באשר היא מנוגדת להסדר החוקי שנקבע בקשר לכך.

לאחר קביעות עקרוניות אלה פנתה רונן לבחון את הטענה, שלפיה לגאוס אכן היה עניין אישי שלילי עקיף. היא לא הסתפקה בכך, שגאוס ניהלה עם בעלי השליטה מו"מ ביחס לעסקאות נוספות, וקבעה שכדי להוכיח כי המיעוט מצוי במצב בו לא ניתן לסמוך על שיקול-דעתו, נדרש אלמנט נוסף. בין היתר לאור זאת שהתנגדותה של גאוס התייחסה רק לחלק מהסכמי הפשרה, ולאור זאת, שגם "אקסלנס נשואה" התנגדה לאישור ההסכמים כמקשה אחת, קבעה רונן, שהתנגדותה של גאוס הייתה רציונלית. היא הוסיפה וקבעה, כי נפקו סטאר לא עמדה בנטל להוכיח, כי גאוס ונציגיה היו בעלי עניין אישי שלילי בהצבעה. (ה"פ 646-12-12).