שר החוצה

שרי חוץ היו פעם אנשים חשובים מאוד. הם אפילו עיצבו מדיניות חוץ. באוגוסט 1914, שר חוץ בריטי, אדוארד גריי, היה האיש שפסק כי הקיסרות הבריטית תתאבד בחפירות מלחמת העולם הראשונה. ביסמרק ומטרניך היו קודם כול שרי חוץ, עוד לפני שהתואר "קנצלר" התחיל לציין את האיש העומד בראש הממשלה. בארצות דוברות ספרדית, התואר הזה, canciller ("קנסייר", בלי לבטא את הלמ"ד), משמש עד היום בהוראת שר החוץ.

ארצות-הברית העניקה לשר החוץ שלה את התואר "מזכיר המדינה", מפני שמלכתחילה הוא נועד להיות יותר משר חוץ. ברפובליקה הנשיאותית הוא היה משהו מעין "השר הראשון". עד זה לא כבר, מזכיר המדינה היה השני במדרג הירושה הנשיאותי, מיד לאחר סגן הנשיא. זה השתנה, כיום מספר שתיים הוא יושב ראש בית הנבחרים. מזכיר המדינה ירד למקום הרביעי, הקצת לא ריאלי.

משקלם של שרי חוץ ברוב הדמוקרטיות המערביות עומד בסימן ירידה לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. בארצות-הברית, בעל הכהונה מתואר לעתים קרובות כ"דיפלומט הראשי" של אמריקה. מן התואר הזה עולה ניחוח של בלדר, לא של מדינאי כבד ראש ורב השפעה.

אין זאת אומרת שכבדי ראש ורבי השפעה אינם מתמנים לעולם. הילרי קלינטון היא דוגמה מצוינת לכובד משקל; כיוצא בזה גם ג'ון קרי. לא כן קונדוליסה רייס, או מדלן אולברייט, או וורן כריסטופר. בשלושים השנה הראשונות של החוקה האמריקאית, חמישה משישה מזכירי מדינה נבחרו אחר כך לנשיאים. אולי גב' קלינטון תחדש את המסורת.

הפיתוי הגרמני

לגרמניה יש מסורת ארוכה של שרי חוץ רבי-כוח, הבאים מן הצמרת הפוליטית. עניין רגיל הוא בשביל הגרמנים, שהכהונה הזו נמסרת לידי ראש המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה השלטת: וילי ברנדט הסוציאליסט, בקואליציה רחבה עם הימין בשנות ה-60 (מיד אחר כך הוא נעשה קנצלר); ולטר של (נעשה נשיא) והנס דיטריך גנשר הליברלים; יושה פישר ממפלגת הירוקים; שטיינמאר הסוציאליסט בקואליציה רחבה עם הימין; וכיום גידו וסטרוולה הליברל.

הדוגמה הגרמנית צריכה לפתות כל יאיר וכל לפיד. אבל אולי לא כל-כך. וסטרוולה הנהיג את המפלגה הליברלית הקטנה להישג חסר תקדים בבחירות של 2009. היא קיבלה 15% מהקולות. וסטרוולה מעולם לא עסק בענייני חוץ. הוא העמיד במרכז מסע הבחירות שלו עניינים כמו קיצוץ מסים. הוא היה פוליטיקאי פרובינציאלי למדי, במובן הטוב, או לפחות הסביר של המילה. לא כל אחד מוכרח להיות אינטרנציונליסט.

אבל כמו קודמיו, הוא עמד על זכותו לקבל את תיק החוץ. הוא ומפלגתו נכנסו לסחרור מהיר. הוא נאלץ לפרוש ממנהיגותה. עכשיו מתעורר ספק אם היא תצליח לעבור את אחוז החסימה. וסטרוולה עשה מעשה עמיר פרץ. מי יודע איפה היה היום פרץ, אלמלא נכנס בו הדיבוק של משרד הביטחון. כשר על לענייני כלכלה אולי הוא היה מנהיג את מפלגתו אל השלטון.

שר החוץ של ונואטו

יוסף בורג, שר קבוע בממשלות ישראל מבן-גוריון עד יצחק שמיר, ידע דבר או שניים על הפוליטיקה. כאשר משה דיין התפטר מממשלת בגין, עלתה האפשרות שד"ר בורג יתפוס את מקומו במשרד החוץ. הוא סירב. לא את משרד החוץ מציעים לי, הוא אמר, אלא את "משרד החוצה".

אולי כדאי ליאיר לפיד להרהר בזה (הרשימה נכתבת באמצע השבוע, כאשר כלל לא ברור לאן מועדות פניו). משרד החוץ אינו רק פלטפורמה של משא ומתן עם הפלסטינים, או של יחסים עם ארצות-הברית. למען האמת, הסמכויות האלה נגזלו ממנו במרוצת השנים, ועברו אל משרד ראש הממשלה. שר במשרד החוץ צריך להקדיש הרבה מאוד זמן לסין ולהודו, לאפריקה ולדרום אמריקה וגם למערב אירופה. שר החוץ צריך לעסוק ביחסים דו-צדדיים ורב צדדיים, באמנות ובוועידות בינלאומיות, בסיוע חוץ ובקשרי תרבות. הוא צריך להיות בנתב"ג כדי לקבל את שר החוץ של ונואטו, ולהיוועד במרכז האו"ם עם נציגי ארצות עלומות.

אלה משימות חשובות ביותר. אבל אלה אינן המשימות שלשמן נכנס לפיד לפוליטיקה, ולשמן נחל את ניצחונו המהולל. מה על תיק החינוך, שהוא כל-כך הרבה לדבר עליו? מה על תיק השיכון, שכל-כך הרבה מבוחריו מתעניינים בו? או אפילו תיק הפנים, שנעשה במרוצת השנים חזקה של מפלגות דתיות?

או אולי מוטב לו להיות משנה רב כוח לראש הממשלה, כמו דיוויד קרייג, מנהיג המפלגה הליברלית בבריטניה? שם, קרייג שותף בכל החלטה של ראש הממשלה. וזה בדיוק מה שלפיד צריך לדרוש: שיתוף מלא, ללא כל סייגים; בעצם יושב ראש משותף של הממשלה, בפועל אם לא בתואר.

ברא כוח פוליטי

הקורא אולי יזכור שאני לא התפעלתי מכניסת לפיד לפוליטיקה ומהתבטאויותיו הפומביות. חשבתי שנודפת מהן קלות דעת תל-אביבית, אם גברת זועבי תרשה לי לשאול את מטבע הלשון שלה. אבל לפיד עמד במבחן האש. הוא ברא כוח פוליטי, והצמיח לו כנפיים במהירות מסחררת. מה זה חשוב אם ג'ודי מוזס שמעה במו אוזניה מכרות תל-אביביות מסבירות שהצביעו בעדו "מפני שהוא חתיך". הן הצביעו בעדו, והוא קצת יותר מסתם חתיך.

יאיר לפיד מייצג עכשיו את התקווה היחידה בשטח לחלופה לשלטון הליכוד. הוא היחיד המסוגל לתת סיבות למצביעי הליכוד לפזול שמאלה, גם אם רק טיפה שמאלה. מה לעשות, הוא לא יעמוד במבחני הלקמוס של גדעון לוי או של יצחק לאור. גם לא של ידידנו דרור פויר. אבל הוא מייצג את העתיד, או לפחות וריאציה קצת פחות קודרת של העתיד.

(אגב, למתי גולן הייתה הצעה רבת השראה: סטנלי פישר למשרד החוץ. מדוע לא. איזה שינוי מבורך זה יהיה לאחר הצמד ליברמן-אילון: תקופת השיקום של הדיפלומטיה הישראלית).

רק לא משרד החוץ, מר לפיד.