"גברת כהן מחדרה תחליט אם אמיר אלשטיין או ניר גלעד מתאימים לחברה לישראל? לא יעלה על הדעת"

(עדכון) מקורבי החברה לישראל מדברים על הכול ■ על השכר לבכירי החברה: "היה אפשר לתת לניר גלעד יותר. הוא משתכר חמישית ממנהלי חברות דומות בחו"ל" ■ השאיפה: להפסיק כמעט לגמרי להיות חברה ישראלית

החברה לישראל מסרבת לרדת מהכותרות. ברגע אחד, התמלוגים שמשלמת למדינה החברה המשמעותית ביותר בסל שלה, כי"ל, על שימוש באוצרות הטבע של ישראל, מככבים במערכת הבחירות של שלי יחימוביץ'; ברגע לאחר מכן, רצונה הגלוי למכור את השליטה בחברה למתחרה-שותפה הקנדית פוטאש, מעורר סערה פוליטית וחשש מידיים זרות על משאבי מדינה.

בין לבין ממשיכה בטר פלייס להידרדר, נפרדת מעוד מנכ"ל ומקבלת כתף קרה מעוד משקיע, ומצד שני תופסים כותרות שכרם המופלג של בכירי החברה לישראל, ובעיקר אישור האופציות המהיר שארגן להם הדירקטוריון. החברה לישראל חטפה אש ציבורית לא רק על תוכנית התגמול למנכ"ל ניר גלעד וליו"ר אמיר אלשטיין, לשלוש השנים הבאות (החל ביולי 2013) ועל האופציות הנרחבות להם ולבכירים נוספים, אלא גם על העיתוי שבו אישר הדירקטוריון את כל זה: ערב כניסת חוק שכר הבכירים לתוקף.

נתחיל מהסוף. בתחילת נובמבר אושר חוק שכר הבכירים שקבע שחברות ציבוריות (וחברות אג"ח) חייבות לאמץ מדיניות תגמול ובעיקר לאשר את התגמול באסיפה הכללית, על-ידי רוב מקרב בעלי המניות שאין להם עניין אישי בהחלטה. החוק אמור היה להיכנס לתוקף בתוך חודש מיום פרסומו, ודירקטוריון החברה לישראל אישר את תנאי השכר החדשים בסוף נובמבר; ובכך זכה המהלך לכינוי "מחטף חוק שכר הבכירים" (אלשטיין, אגב, אחרי הסערה הציבורית, ביקש לחזור לתנאים הקודמים).

"כשנכנסו לתהליך חיקוק חוק שכר בכירים", מגיבים בסביבת החברה לישראל, "כל החברות במשק ישבו והעריכו איך זה ישפיע על המנהלים שלהן, וזה מאוד לגיטימי. זה אפילו מחובתן של החברות לנקוט מהלך, כל עוד החוק הקודם תקף, אחרת הן חשופות לתביעות. כי תארי לעצמך שמחר אמיר אלשטיין וניר גלעד, שלקחו את החברה להשקעה של 6-5 מיליארד דולר, אומרים לעידן עופר 'תודה רבה, בתנאים האלה אנחנו לא עובדים'. החוק מעקר את יכולתו של הדירקטוריון לקבוע את תנאי ההעסקה של המנכ"ל, למרות שזה הכוח היחיד שיש לדירקטוריון - לפטר ולשכור מנכ"ל. מה, גברת כהן מחדרה תחליט אם אמיר אלשטיין או ניר גלעד מתאים או לא מתאים לחברה לישראל? זה הרי לא יעלה על הדעת. אין לה שום כלי לעשות את זה".

לא מתנצלים על רמות השכר

עד שגברת כהן מחדרה - הווה אומר המשקיע מן היישוב - תקבע את תנאי ההעסקה של המנכ"ל ושל היו"ר, מי שקובע הוא מר עופר מארסוף; בעל הבית. דירקטוריון החברה אישר תוכנית העסקה חדשה למנכ"ל ניר גלעד לשלוש השנים הקרובות, ובה נקבע שכרו ל-196 אלף שקלים לחודש, וכן בונוס ואופציות בשווי כ-25 מיליון שקלים. גם אמיר אלשטיין, היו"ר, היה אמור ליהנות מהקצאת אופציות של 25 מיליון שקלים, נוסף על השכר ועל שאר התנאים, אולם בשל הביקורת הציבורית ויתר על הדיון בתנאי השכר החדשים ובהקצאת האופציות.

"האם התגמול של גלעד ראוי או לא? אני חושב שלא. אפשר היה לתת יותר", מגיב אדם המכיר את גלעד היטב. בסביבות החברה לישראל משווים אותה לחברות בסדר הגודל שלה בעולם, קרנות פרייבט אקוויטי כמו בלקסטון ו-KKR, ששוויין בין 2 ל-6 מיליארד דולרים. שם התגמול למנכ"ל נע בין 13 ל-18 מיליון דולרים לשנה. "המנכ"ל של החברה לישראל", טוענים מקורבי ההנהלה, משתכר חמישית מזה, ו-60% מהתגמול שלו מותנים בתוצאות.

הביקורת המקובלת על שכרו של גלעד אומרת כך: נכון ששווי החברה לישראל עלה, אבל העלייה הזאת באה מהצלחתה של כי"ל, ולא מפעילות החברה האם, חברת האחזקות שבה הוא משמש כמנכ"ל. יש המוסיפים וגורסים כי באמצעות ביצי הזהב שמטילה לה כי"ל, שניזונה ממשאבי הטבע של ישראל, מממנת החברה לישראל את אחזקותיה האחרות, שלפחות חלקן הן הרפתקאות שעוד צריכות להוכיח את עצמן.

בחברה לישראל טוענים מנגד כי מי שמבקר את שכר המנכ"ל אינו רואה את התרומה של גלעד מעבר לכי"ל, שכן היא "מסתתרת" בתוך הפעילות ואינה באה לידי ביטוי באקזיטים למיניהם. "יזם היי-טק", מסנגרים, "מקבל בעת האקזיט לאחר כל הדילולים שבדרך בין 5% ל-10%, והנה גלעד הצליח בחמש שנים להרים את איי.סי. פאואר, והביא אותה "מאפס למיליארד וחצי דולר (שווי לחברת האנרגיה, ראו פירוט בהמשך). רק על זה הוא היה צריך לקבל 5%".

אמנם יזם היי-טק גם עובד בחינם או בשכר זעום בתקופה מסוימת, מסכן את כספו ומגייס כסף ממשפחה ומחברים, בעוד גלעד עובד בשכר גבוה מאוד, עם גב כלכלי רחב מאוד, ומסכן משאבים גדולים מאוד, שאינם שלו. אבל בסביבות החברה לישראל מתעקשים להמשיך את האלגוריה ומוצאים נמשל גם ל"חברים ומשפחה". "לחברים של גלעד קוראים עידן עופר, והמשפחה זה הבנקים בעולם שמהם גלעד הזרים לדרום אמריקה מאות מיליוני דולרים (עד כה הושקעו 2.1 מיליארד דולרים בתחנות הכוח של חברת האנרגיה הירוקה איי.סי. פאואר, הפעילה בדרום אמריקה)".

"אין לחברה התנצלות על רמות השכר הנהוגות בה", אומרים בסביבות החברה, וטוענים כי אם לוקחים לדוגמה את שכרו של עקיבא מוזס - עד לאחרונה מנכ"ל כי"ל, שנהנה מאחת מחבילות התגמול הטובות במשק, אבל גם העלה את ערכה של כי"ל משווי של מיליארד דולרים ל-16 מיליארד דולרים (כי"ל נסחרת כיום לפי שווי של כ-63 מיליארד שקלים) - ומשווים אותו לחבילת התגמול של ביל דויל, מנכ"ל פוטאש, מבינים ששילמו לעקיבא פחות.

"כמה אנשים במשק היו מוכנים להמר על תגמול שרובו תלוי הוצאות? גלעד מוכן", אומרים המסנגרים. "התוצאות גם לא תמיד באות לידי ביטוי, כי אם מאז שגלעד נכנס הוא הביא למשקיעים תשואה של 70%, זה לא השתקף בתגמול שלו, כי האופציה ניתנה בתאריך מסוים והיא עלולה להתממש כשהמניה נפלה. אז בגלל הסיכון שהוא מוכן לקחת, מנפחים את הבסיס".

היו גם שאמרו שאכן האופציות הקודמות של גלעד נותרו מחוץ לכסף, וזו בדיוק הסיבה לכך שעכשיו הקצו לו חדשות. "זה סתם רוע לב", מגיבים המקורבים לחברה לישראל, "נגמרה תוכנית אופציות אחת, ולכן מתחילה אחרת".

חילוצים וציפיות

החברה לישראל היא אחת החברות הגדולות בישראל, אבל כבר מזמן אפשר לקרוא לה גם "החברה מישראל", היות ש-75% מהכנסותיה ו-50% מיכולת הייצור שלה מגיעים מרחבי העולם. היא משקיעה לטווחים ארוכים, נאמנה לחברות שבסל שלה גם בתקופות קשות שלהן, ולזכותה ייאמר שהיא מציגה חוסן פיננסי מתמשך ויחס חוב-נכסים סולידי ומעורר אמון. עסקיה פרוסים על תחומים מגוונים: מתחום משאבי הטבע, דרך תחומי הרכב (ראו מסגרות על בטר פלייס ועל קורוס) והספנות, ועד לתחום האנרגיה. החברה מתגאה בכך שתמיד הסתכלה על היום הסגריר, מה שאפשר לה לחלץ את צים ואת טאואר סמיקונדקטורס במאות מיליוני דולרים, בלי שהחברה תינזק. כן היא מציינת כי בנק לאומי, שמחזיק בכ-18% ממניות החברה, שומר בדבקות על האחזקה, וזוהי מחמאה; וכי עידן עופר, המחזיק 52% ממנה, אינו יורד מאחזקתו, אפילו לא בתקופת השיא שבה "קולות פנימיים בחברה אמרו לו שכדאי לממש חלק, כי זה שיא של כל הזמנים והוא לא יחזור".

כי"ל, הפרה החולבת

ועדיין עם כל הכבוד ל-12 מיליון הדולרים רווח נקי של איי.סי. פאואר, כי"ל (כימיקלים לישראל), הנשענת על תכונותיו הייחודיות של ים המלח, הייתה ונשארה מרבית שווייה (70%) של החברה לישראל, ושיעור גדול הרבה יותר מכך מהכנסותיה. בסביבות כי"ל מבקשים להזכיר כל העת, כי היא אמנם נהנית מריכוז האשלג והברום בים המלח, אולם כאשר כי"ל הייתה בידי המדינה היא הייתה סל של חברות שהתחרו ביניהן, וייצרה מיליון טון, ואילו כיום היא מוכרת 5.5 מיליון טונות - מהם שניים אינם מופקים בארץ.

"חמש שנים לאחר שמשפחת עופר קנתה את השליטה בחברה לישראל ובכי"ל מידי אייזנברג, המניה לא זזה", משחזרים מקורבי כי"ל, "והתייחסו לזה כאילו המדינה עשתה סיבוב טוב. מתי התחילו לבכות על כך ש'נתנו משאבי טבע בזול'? כשהתחילו להיראות התוצאות של האסטרטגיה של ההנהלה החדשה של כי"ל".

תחקיר G לפני כשנה וחצי (לקריאה, סרקו את הברקוד) השיג את התחשיב שעל-פיו חושבו התמלוגים מלכתחילה (בעת שהמדינה הפריטה את כי"ל ומכרה את השליטה בה למיליארדר שאול אייזנברג ז"ל). התחשיב חזה למפעלי ים המלח, למשל, רווח נקי של פחות מ-200 מיליון שקלים ב-2010. בפועל קצרו מפעלי ים המלח ב-2010 רווח נקי של כ-2.5 מיליארד שקלים. גם אם מכניסים לחשבון את הניהול המצוין ואת האסטרטגיה המעולה, וזוקפים חלק מהרווחים לזכותם, עדיין מדובר בפער עצום.

"בשעתו", מסבירים בסביבת כי"ל, "המדינה בכלל לא רצתה לחכות לתמלוגים. היא רצתה כסף מזומן. זו הייתה החשיבה האוצרית, ולכן היוונו תמלוגים לתוך המחיר. המדינה נתנה זיכיון כרייה מים המלח עד 2030. אחר כך שתשנה, אבל לשנות את כללי המשחק במהלך התקופה, זה לא ראוי". מקורבי החברה מוסיפים ואומרים כי אין להעניש אותה על כך שהצליחה. "גם מוחות הם משאב שהמדינה השקיעה בו ב-8200 וכדומה, והם לא משלמים תמלוגים כשהם הולכים לרד בינת או לצ'ק פוינט".

התמלוגים שמשלמת כי"ל למדינה היו ועודם נושא חם בפוליטיקה הישראלית. לפני כשנה שונה ההסכם בין כי"ל לאוצר, ובמסגרתו הועלו התמלוגים מ-5% ל-10% על כל כמות אשלג שתמכור החברה מעבר ל-1.5 מיליון טונות, וכן כי"ל הסכימה לשאת ב-80% ממימון קציר המלח שהצטברותו יוצרת סכנת הצפה של המלונות באזור, כלומר התחייבה להוציא כ-3 מיליארד שקלים על הקציר. אולם רבים, ושלי יחימוביץ' נשאה את הדגל הזה במערכת הבחירות האחרונה, סבורים שעדיין מדובר בתמלוגים נמוכים, וכי המדינה נכנעה לבעלי ההון. "השאלה היא כמה חלב אפשר לחלוב מהפרה ושהיא עדיין תישאר פרה, בלי לשחוט אותה", מתמרמרים בסביבת כי"ל.

הטיעון של החברה לישראל הוא כי יש לדבר במונחים של התשלומים הכוללים שהמדינה גובה מהחברה, בדמות מסים שונים כגון מס הכנסה, מס רווחי הון, השתתפות החברה בקציר המלח והחרגתה מחוק עידוד השקעות הון (מסוף 2010 הוחרגה כי"ל מהחוק והיא משלמת מס חברות רגיל). במונחים הללו, אומרים שם, עולה כי בהשוואה לעולם, ישראל היא היקרה ביותר: 73% לעומת מ-35% בערך (אנגליה) ועד 60% (קנדה).

בטון מאיים משהו, מוסיפים בסביבת החברה לישראל ואומרים ש"טעות לחשוב שעם השלושה מיליון טון אשלג של כי"ל היא מחזיקה את העולם בביצים. עד 2020 כמות האשלג המיוצרת בעולם יכולה להיות מוכפלת, ולכי"ל עצמה יש בספרד 64 דונם בזיכיון למאה שנה, עם תמלוגים יותר נמוכים".

הקרב על ים המלח

אם מקשיבים לדברי המקורבים הללו, אפשר לחשוב שכי"ל באמת לא צריכה את התיק הזה, שנקרא ים המלח. זה כמובן רחוק מהמציאות, ולראיה, חברת פוטאש הקנדית כנראה בכל זאת רואה בו יתרונות "מסוימים", וזה כבר 13 שנה מנסה בדרכים שונות לרכוש את השליטה בחברה או לפחות להגדיל את אחיזתה בה.

ים המלח, מתברר, הוא אחד האתרים הזולים ביותר בעולם להפקה ולייצור של הדשנים השונים. כמו כן הוא קרוב לשני השווקים העיקריים של האשלג, הודו וסין, יחסית לאירופה ובטח יחסית לקנדה. נוסף על כך, בזכות מזג האוויר הנוח והיעדר הגשם, זהו המקום היחיד בעולם שבו אפשר לאגור אשלג בחוץ. נשמע טריוויאלי אולי, אולם מדובר ביתרון אדיר בענף התנודתי הזה, כיוון שכאשר הביקוש לאשלג יורד, חברות כמו פוטאש מצמצמות פעילות ומפטרות עובדים, ואילו כי"ל יכולה להמשיך לכרות ולחכות עם האשלג; ואז, כאשר הביקושים עולים - וההיצע יורד כי חברות אחרות צמצמו את הכרייה - לצוץ עם כמויות אשלג גדולות ולקצור רווחים.

על כן, אותו ביל דויל מנכ"ל פוטאש, שכבר 13 שנה רוצה את כי"ל, ככל הנראה בעקבות הבנות מסוימות עם עידן עופר ועם החברה לישראל הגיע לכאן בחודשים האחרונים, כדי לברר אם המדינה תאפשר לו לקנות את השליטה בחברה.

כצפוי, קמה מהומה ציבורית לא קטנה סביב האפשרות שמשאבי טבע של ישראל יהיו ב"ידיים זרות". שר האוצר שטייניץ הביע התנגדות, יחימוביץ' יצאה חוצץ נגד, ראש הממשלה נתניהו דווקא מלמל שהוא עקרונית בעד משקיעים זרים, ואילו המשנה ליועץ המשפטי אבי ליכט הגיש חוות דעת הקובעת כי אין להחליט בנושא חשוב כל-כך טרם הבחירות, ועל כן הדיון בכך הוקפא, ויתחדש במלוא עוזו לאחר שתוקם ממשלה חדשה.

בסביבות החברה לישראל אומרים כי המדינה דווקא צריכה לשמוח בעסקה, כי כך היא תהיה שותפה עם השחקן המוביל בעולם בתחום זה. "מישהו מוכן להביא לפה מיליארדים", הם טוענים. החשש העיקרי שמעלים, בעיקר עובדי כי"ל, הוא שחברה קנדית, שעבורה זהו רק אחד מאתרי הכרייה שלה, תקצץ פה בכל פעם שיהיה שפל בענף הדשנים, וכי היא עלולה להעביר חלק מהעבודות, שאינן כרייה, אל מחוץ לישראל.

על כך עונים בסביבות כי"ל כי המדינה יכולה מראש לעגן הסדרי ייצור שימנעו צרות מהסוג הזה. אולם השאלה החשובה יותר שיש לשאול היא למה בעצם עידן עופר, שמ-2010 אינו משמש כבר כיו"ר, רוצה למכור את ביצת הזהב הזאת? האם נמאס לו, כפי שסבור אדם המכיר היטב את החברה, מכל הדיונים על התמלוגים וכדומה? את הדיבידנדים הוא הרי יוסיף לקבל, שכן העסקה, אם תצא לפועל, אמורה להיות בצורת חילופי מניות, מה שיותיר את החברה לישראל עם משהו כמו 15% מפוטאש.

מה שכן, המשמעות היא שהחברה לישראל תחדל אז כמעט לגמרי מלהיות חברה ישראלית. ואכן, מקורבי החברה לישראל מאשרים שזו כנראה השאיפה, כי "היכולת של החברה לישראל לפעול כאן מצטמצמת והולכת".

ההימור הגדול הבא

קורוס, שבו שותפה החברה לישראל עם חברת ייצור המכוניות הממשלתית הסינית צ'רי, הוא עוד מיזם ענק; השקעה משותפת של 2.5 מיליארד דולרים, שבה חלקה של החברה לישראל נע סביב ה-300 מיליון דולרים. בתחילה דובר על כך שהמיזם ישמש לייצור מכוניות עבור בטר פלייס, אולם בסביבות החברה לישראל אומרים כי "זה לא צלח כי לוחות הזמנים של הפיתוח של קורוס לא התאימו לבטר פלייס באותה נקודת זמן".

מראש, קורוס התכווננה לבניית רכב שיותאם לשוק האירופי מבחינת האיכות וכל מבדקי התקינה, ושיהיה מוכן ליצוא מהיום הראשון; אבל גם קורוס התעכבה בלוחות הזמנים שנקבעו לה (לדברי מקורבי החברה, זה קרה "מפני שקורוס מתחילה כנראה להוות איום על חלק מהשחקנים"). כיום, המפעל כבר עובד על קו ייצור ראשוני של 80-70 כלי רכב. הוא מסוגל לייצר 250 אלף מכוניות בשלב הראשון, ויש אפשרות להרחיבו. בחברה לישראל מדברים על התחלה צנועה: מכירת 150 אלף כלי רכב בשנת 2014. לדבריהם, הדילרים כבר מתלהבים ומזמינים. במארס תוצג מכונית של קורוס בתערוכה בינלאומית בז'נבה, ותהיה השנה המכונית הסינית היחידה שם. אבל את מבחן הלקוח המכונית עוד צריכה לעבור.

נשיא ומנכ"ל קורוס, גואו קיאן, מסביר מדוע בחרה צ'רי לחבור לחברה ישראלית נטולת רקע בתעשיית הרכב. "במקרים רבים השותפים מחו"ל אינם תורמים לשותפות את ניסיונם מעולם הרכב, ואנחנו לא היינו מעוניינים בסוג כזה של שותפות", הוא מסביר. "לכן צ'רי נכנסה לשותפות עם תאגיד שמצד אחד אינו בתחום ייצור הרכב, ומצד שני יש לו את כל היתרונות של תאגיד בינלאומי. בזכות התרבות העסקית הבינלאומית שהחברה לישראל הביאה עמה, יכולנו לגייס את צוות ההנהלה שלנו, יוצאי תעשיית הרכב מחברות כמו פולקסווגן, ב.מ.וו ויגואר".

- מתי אתה מצפה שקורוס תחזיר את ההשקעה הגדולה בה?

"צריך לזכור שאין לנו מותג מבוסס כמו לתעשיית הרכב המערבית, אבל יש לנו יתרון כי אנחנו חדשים וקטנים, ומצד שני מנוהלים בידי צוות מקצועי. יש לנו חישובים פנימיים מתי ההשקעות יוחזרו ונתחיל לראות רווחים, אבל אנחנו לא משחררים את המידע הזה".

מושג טוב יותר נתן ניר גלעד בשיחה עם מקורביו, לאחר ששב לאחרונה מביקור בסין. "אם אני עוצם את העיניים ונוסע בראש שלי ל-2019-2018, אני רואה את קורוס כמפעל של חצי מיליון מכוניות", הוא אמר. "כלומר, 500-400 מיליון דולר רווח של המפעל (על-פי תחשיב של 10% רווח המקובל בענף)". אם יעלה הדבר בידי החברה לישראל, קורוס תהפוך לחלק משמעותי מאוד בתיק, בערך חצי מכי"ל. אבל בינתיים, חובת ההוכחה עליה.

ההימור הגדול שנפל: כסף גדול, תקווה גדולה עוד יותר, והמון עוגמת נפש. בטר פלייס לאן?

בטר פלייס היא בלי ספק המיזם השאפתני ביותר בסל של החברה לישראל, וגם זה המעורר הכי הרבה ביקורת והרמות גבה. 850 מיליון דולרים כבר גויסו למיזם ממשקיעים שונים, מהם שליש הגיעו מהחברה לישראל, אולם נראה כי מעטים עוד מאמינים בחזון הרכב החשמלי עם הבטרייה המתחלפת. לאחרונה התפרסם כי אחת השותפות, חברת החשמל הדנית דונג, אינה מתכוונת להמשיך ולהשקיע בבטר פלייס. אם מוסיפים לכך את הדחתו של שי אגסי מתפקיד מנכ"ל הפעילות העולמית, את פרישתו של המחליף שלו, האוסטרלי אוון תורנלי, בתוך שלושה חודשים בלבד לאחר שמונה, ואת עזיבתו של משה קפלינסקי את כיסא מנכ"ל הפעילות הישראלית לטובת ניהול נשר, נוצר רושם של חברה במשבר עמוק.

בסביבות החברה לישראל לא נותנים לעובדות הללו לבלבל אותם. שם מתעקשים שהם עדיין מאמינים במיזם, שהם הצליחו לשכנע את העולם שהפתרון הטכנולוגי קיים וכי המכונית יכולה לנסוע גם אלף קילומטרים ויותר וגם 24 שעות רצוף; וגם שפריסת התשתית בישראל בוצעה "למרות שזה היה קריעת ים סוף, תחנות הדלק לא שיתפו פעולה מסיבות שונות, ולכן בטר פלייס נדחקה תשתיתית למקומות שבהם אפשר לשים מהר עמדת החלפה. ובכל זאת החברה השלימה את המשימה. במקום לשים את החברה בפנתיאון כיזמת ומשקיעה, זורקים עליה בליסטראות ואומרים 'אתם משוגעים'".

אלא שהבליסטראות הושלכו עקב דחיות חוזרות ונשנות בתאריכי ההשקה המובטחים, שגרמו לשוק לאבד אמון. "מה קרה?" אומרים בסביבות החברה, "זה סטארט-אפ גדול, משנה עולם. ויש מכשולים בדרך. מה, מייקרוסופט הגדולה לא הוציאה גרסה של ויסטה ונכשלה בה? אפל וגוגל לא פספסו תאריכים מובטחים? כל החוסר סבלנות הזה מבריח מפה את המשקיעים".

ומה לגבי אותו ציטוט בלתי נשכח, שכבר נכנס לפנתיאון של עולם העסקים, של ניר גלעד: "גם אני הייתי רוצה לדעת מתי נתחיל להרוויח מבטר פלייס". מקורבי מנכ"ל החברה לישראל אומרים שאכן אמר זאת, אבל התכוון לכך שבמיזם כזה צריך סבלנות ו"הוא אמר שהוא לא יודע כי אחרי כל זה המכונית צריכה לפגוש את טעמי הלקוח, וזה לא ידוע מראש". כאשר הבינו בחברה שאגסי אולי אינו האדם המתאים למה שמכונה "טעמי לקוח", "הם לא התביישו להזיז אותו הצידה ולהביא מנהל אחר".

אלא שהמנהל החדש תורנלי לא הספיק אפילו לחמם את הכיסא, ובתוך שלושה חודשים הוא פרש. בשוק טוענים כי היה זה מפני שעידן עופר עצמו נכנס בעובי הקורה והחליט לבטל את ההתפרסות לאוסטרליה, ולהתמקד בשווקים הישראלי והדני. אולם בקרבת בטר פלייס טוענים כי "יש פה גם סיבות אישיות. העומס והלחצים היו יותר מדי בשבילו. ברמה האישית הוא לא האמין לרמות האנטגוניזם שיש פה. במקום שינפנפו לך בדגל יורים בך". את התוכנית שלו, טוענים בתוקף, ממשיכים, אלא ש"מרכזים אותה בישראל ובדנמרק, בהמשך הפריסה והמעבר ללקוחות".

ומה לגבי עזיבתו של קפלינסקי, שהיה מנכ"ל בטר פלייס ישראל, לטובת ניהול ענקית המלט נשר? גם בכך מסרבים בסביבות בטר פלייס לראות כהצבעת אי-אמון: "קפלינסקי אמר, את האתגר העצום שלי - בניית התשתית - סיימתי. אולי כסגן רמטכ"ל לשעבר שאיפותיו לא היו לנהל חברת ליסינג, והוא גם קיבל הצעה טובה".

*** הכתבה המלאה - במגזין G

צרו איתנו קשר *5988