קיימות - גירסת הבימה

הבחירה למחזר את המחזה "החולה ההודי" מאכזבת

רשף לוי בסך הכול בן 40 וקצת. יוצר פעיל ופורה שמצוי בשיא כושרו ובשיא אונו (שבעה ילדים, לא צחוק). לא בדיוק בגיל או בסטטוס של העלאת מחזות עבר שלו לסיבובים חוזרים. אבל הנה זה קורה בימים אלה בהבימה עם "החולה ההודי", שרשם רק לפני כמה שנים הצלחה באכסניית בית ליסין; ועוד קודם שאתייחס לגופו של ביצוע, אומר שאי אפשר שלא לחוש תחושה חמצמצה מעצם הבחירה להעלות אותו שוב. אפשר אמנם להבין את הבימה, שהתקנאו בהצלחה הקופתית וביקשו למחזר אותה. המחזור, זה לא חדש, טוב לא רק לסביבה אלא גם לקופת התיאטרון; וקופת הבימה, גם זה לא חדש, ראויה למחזה (טרגי) משל עצמה.

ועדיין, תחושת אכזבה מתקבלת מהחלטתו של המנהל האמנותי אילן רונן לקחת מוצר מדף ולהגיש אותו כמו שהוא, כשאפילו הבמאי שנבחר לרימייק הוא אותו במאי (מצוין) מההפקה המקורית, אלון אופיר. אחרי הכול, החולה ההודי הוא המחזה שבגינו עבר רשף לוי להבימה וקיבל בתיאטרון הלאומי מעמד של מחזאי הבית. הווה אומר, מעמד ליצור עוד קודם למחזר. אז נכון, "לרקוד לעוף", המחזה הראשון של לוי תחת הבימה לפני שנתיים-שלוש לא היה מאוד מוצלח, אבל אפשר לקוות שזו לא הסיבה לחזור אל מחוזות המוכר; משום שכותבים כמו רשף לוי, שניחנים ביכולת נדירה לשלב בין הטרגי לקומדיה, נדיר למצוא.

זה גם המקום שממנו מגיעה ההנאה מהצפייה במחזור המחזה. הוא מזכיר את הפוטנציאל האדיר שיש בכתיבה של רשף לוי, כאשר היא ממוקדת. פוטנציאל לפרק באמצעות הומור חד גם את הפצצות הנפשיות המורכבות ביותר.

פוטנציאל לתפוס את הצופה שלו מגיע לעוד הצגת סלון בחסות הוועד, אבל שם ותוך כדי צחוק מתגלגל כשהפילטרים הוסרו, גם ללמוד משהו על עצמו, לחשוב באופן מעט יותר ביקורתי ואפילו, תחזיקו חזק, להתבונן פנימה. במאמר מוסגר אפשר אף לתהות האם החולה ההודי מאפשר אולי הצצה בתולית לנפשו של לוי עצמו, לפני שרף הציפיות ממנו, כיצרן של שלאגרים טלוויזיוניים, קולנועיים ובימתיים, התחילו להעמיס קצת יותר מדי על הכתיבה.

ה-תפקיד של עידו ברטל

השינוי המרכזי המתקבל בחולה ההודי בנוסח הבימה הוא בזהות השחקנים. את מקומם של אושרי כהן, יורם טולדנו, גילת אנקורי ושלמה וישינסקי, שהובילו את הפקת בית ליסין, תופסים עידו ברטל, נתי רביץ, דוית גביש ודב רייזר. על הליהוק אפשר לומר שצוות חזק אחד החליף צוות חזק אחר, ולא מדובר בעניין של מה בכך. בעיקר לא במקרה של עידו ברטל בתפקיד הטוב ביותר שיצא לי לראות אותו - כאח הצעיר שגב, שיוצא לחפש את אחיו הגדול והחורג אבשלום, שניתק מגע לאחר שאביהם המשותף התנכר לו בעבר. את האח הגדול מגלם רביץ, ועושה זאת בצורה עניינית ורהוטה, כולל מונולוג אחד שמצליח לחרוג ולרגש; את האם מגלמת גביש ועושה זאת היטב גם כן; ואת תפקיד האב מגלם דב רייזר, שכרגיל נותן הופעה עתירת ניואנסים ולמזכרת.

אבל נחזור לברטל כאח הצעיר שגב. זהו התפקיד שעליו קמה ונופלת ההצגה כולה - הדמות שרשף לוי כמו כתב בצלמו ובקולו - וברטל מרים אותה בתצוגה קולחת ומדויקת. כשצריך הוא סטנדאפיסט מושלם, כשצריך הוא נוגה, ובמרבית הזמן מג'נגל בין העולמות. משמש כדבק טרגי-קומי שמנסה לאחד את הסיטואציה המשפחתית המתפוררת, כשבד ובבד הוא מתפורר בעצמו. תפקיד ראוי לציון.

"החולה ההודי" מאת רשף ורגב לוי, בימוי: אלון אופיר, תיאטרון הבימה