חרב-הפיפיות של המלשינון

הלשנות תמורת כסף מזכירות לי משטרים עבר אפלים

אמי, שעלתה בתחילת שנות ה-60 מאחת המדינות שמעבר למסך הברזל, סיפרה לי פעם על הרקע החברתי שבו היא גדלה. המשטר הקומוניסטי במדינת הולדתה סבל מפרנויה עמוקה וראה אויבי משטר בכל פינה. לפיכך, כדרכם של משטרים טוטליטריים, הוא הנהיג שיטה נרחבת מאוד של הלשנות ציבוריות, שלוו בקמפיין תעמולה מאסיבי בכלי התקשורת כדי לעודד את התושבים לדווח על כל גילוי של "התנהגות חתרנית". כגיבוי העניק המשטר שלל של תמריצים למלשינים, החל מהטבות כלכליות וכלה בקידום במקום העבודה.

השילוב של מדינה עם תושבים שנמצאו במצוקה כלכלית קשה ושל תעמולה אינטנסיבית, הוכח כאפקטיבי ביותר. חברים הלשינו על חברים, קרובי משפחה זה על זה, ואפילו בני-זוג שהסתכסכו הדליפו לממסד פרטים מרשיעים על בני-זוגם.

אולם מבחינה חברתית, השיטה הייתה הרסנית בטווח הארוך. היא גרמה לפירוד עמוק ולהתפוררות מרקם ה"ביחד", יצרה אי-אמון ברמה הבין-אישית הבסיסית וגרמה לבעיות פסיכולוגיות שנמשכו שנים רבות ועברו בין דורות.

נזכרתי בשיטה הזו כשחבר דיווח לי לאחרונה, בגאווה, על מיזם עסקי מקורי, שבנו הסטודנט הקים עם כמה חברים. הסטודנטים התפרנים הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהצעת רשות המסים לשלם ל"מלשינים" אחוז נאה (כ-20%) מכל סכום שייגבה בעקבות העמדת האיש שעליו הלשינו לדין פלילי. הם גם הבינו שהכסף הגדול נמצא במאסות.

הם התארגנו והקימו "רשת מידע" של חברים, שאספו - במסגרת הסכם חלוקת "רווחים" - מידע על דירות מושכרות ועל בעלי דירות, שחשודים כמי שלא מדקדקים בדיווחי ההכנסות והמס.

לאחר מכן הם החליטו להציב "מלכודות" לנותני שירותים ולבתי עסק, בעיקר קטנים, באמצעות רכישות שוליות, תוך "עידוד" בעל העסק ונותן השירות בנוסח "עזוב, לא צריך קבלה".

הרכישות אמנם קטנות, אך הרעיון של היזמים הצעירים הוא שלאחר העברת ה"טיפ" ל"מלשינון" - סליחה, "קו הצדק" - חוקרי הרשות כבר יעשו את שאר העבודה, ומן הסתם ימצאו ממצאים בהיקפים רציניים יותר, שיניבו אחוזים מכובדים לקופה המשותפת.

יצוין כי ה"סטארט-אפ" הזה הוא חוקי לחלוטין. גם העוסקים בו נשארים אנונימיים בחסות המדינה, מה שמאפשר להם לסגור חשבונות אישיים - אפילו עם מקורבים - בלי לשאת עליהם אות-קלון חברתי כלשהו. סטארט-אפ מגוחך, גרוטסקי - אבל הגיוני.

יש בינינו רבים שתומכים במלחמה של משרד האוצר במעלימי המס, וחלקם סבורים כי "המטרה מקדשת את האמצעים". אבל קשה שלא לנוע בחוסר נוחות לנוכח ההקבלה בין שיטת ההלשנות-תמורת-כסף הזאת לשיטות הפעולה של משטרים טוטליטריים בעבר.

השחתת מידות

השיטה עצמה אינה חדשה לאוצר. תמיד היו עוסקים שסיפקו מידע על מתחרים שאותם רצו להוריד מהזירה. לא חסרו ברשימה גם לקוחות נעלבים וסוגרי חשבונות מקצועיים. אבל יצירת מוטיבציה כלכלית לדיווחים, בחסות קמפיין התעמולה הנוכחי, עתידה להניב מבול של דיווחים כוזבים בשיטת "שלח לחמך", שיטילו אימה על עוסקים, עצמאיים ונותני שירותים, שבלאו הכי מתקשים לשרוד את ההאטה - למה להשתמש במילים יפות - את המיתון.

קשה גם שלא לקבל את הרושם שהמדינה מעדיפה לחפש את המטבע מתחת לפנס בניסיונותיה למלא את קופת האוצר הריקה.

האוצר נלחם בימים אלה בכלים משפטיים כדי לא לחשוף לציבור את היקפי הטבות המס שקיבלו חברות ענק, שנאמדים במיליארדי דולרים. רואי חשבון מרוויחים הון-תועפות ממציאת פרצות מס שיחסכו ללקוחות הארגוניים סכומי-עתק. מתחת לאפו של האוצר מתנהלת "כלכלה אלטרנטיבית" בהיקף של מיליארדים.

אבל מאמצי "קו הצדק" ממוקדים, כרגיל, בשכבה הצרה של עוסקים קטנים ונותני שירותים, שלרובם אין מספיק משאבים כדי להילחם במכבש המשפטי והרגולטורי שמופעל מולם. ותוך כדי כך תורם האוצר להשחתת מידות וסטנדרטים חברתיים.