בלי זכויות, בלי קרדיט

הניסיון הטרי של נכד האדריכל אריה שרון לעצור את שיפוץ בנק ישראל בשם המורשת, מצית מחדש את שאלת זכויות היוצרים על הבניינים; אבל גם אדריכלים לא בטוחים שהזכויות שלהם מתבטלות ביום שבו נגזר הסרט ומשולם שכר הטרחה

תחילת החודש נחת על שולחנו של סטנלי פישר מכתב ובו מסר בלתי שגרתי: האדריכל הישראלי ארד שרון, החתום על הפנייה בשם משרד האדריכלים שבבעלותו, דרש מפישר לעצור לאלתר את תוכניות השיפוץ בבניין שבו שוכנת לשכתו, בית בנק ישראל בירושלים. את מבנה הבנק תכנן סבו של שרון, אריה שרון, האדריכל הראשי הראשון של מדינת ישראל ומחבר תוכנית המתאר הארצית הראשונה (תמ"א 1).

משכנו של בנק ישראל, שבנייתו הושלמה לפני יותר מארבעים שנה, אמור לעבור שיפוץ יסודי בשנה הבאה. השיפוץ, בעלות 177 מיליון שקל, נועד לתיקון ליקויים שמקורם בהתיישנות המבנה ולהתאמתו לתקני בנייה ובטיחות חדשים. במכתב שהופנה לבנק ישראל ולנגיד טען שרון הנכד כי השיפוץ המתוכנן פוגע בזכות היוצרים של משרד האדריכלים (ששרון הוא דור שלישי בו), המעוגנות בהסכם שנחתם בזמנו בין המדינה לבין הסב המתכנן.

עליזה בסנטר

אין מדובר במקרה ראשון בתולדות התכנון בישראל שבו אדריכל מתקומם על פגיעה בזכויותיו, בעקבות תוכנית לשיפוץ בניין ותיק. תוכניות השיפוץ של בניין עיריית תל אביב, למשל, נדחו שוב ושוב בנסיבות דומות: פרנסי העירייה ביקשו לשפץ את הבניין שתכנן האדריכל מנחם כהן ונחנך ב-1965. אדריכלים הוחלפו זה בזה בנסיבות מגוונות, שמעל כולן ריחפה הדרישה שלפיה כהן יהיה שותף בשינויים ובחידוש המתוכנן.

מנגד, ישנו המצב בדיזנגוף סנטר, שאותו תכננה בשנות ה-70 האדריכלית עליזה טולדו. הסכם שנחתם בינה ובין היזם והבעלים דאז, אברהם פילץ, קיבע את זכויותיה על המבנה באופן שמנע מכל אדריכל אחר לעשות בו שינוי. לפי החוזה, יוצא הדופן באדיקותו, אפילו החלפת מרצפת חייבת את מעורבותה בתהליך ואת הסכמתה מראש. ההסכם עם טולדו קבע שיש לקבל אישור ממנה גם במקרה של הקמת דוכנים זמניים שמוקמים באירועים מיוחדים. הנהלת הסנטר מצייתת לכללים אלה עד היום.

"סוגית זכויות האדריכלים היא דבר מורכב למדי", אומר האדריכל צבי אפרת. לדידו, ההשוואה לזכויות של יוצרים, אמנים ויצירות מתחומים אחרים, צריכה להיעשות בזהירות יתרה. זאת, משום שיצירתם של אדריכלים נמצאת במרחב הציבורי, משמשת את הציבור ומשפיעה על המשתמשים בבניינים.

אפרת מזכיר שיצירת אובייקט אדריכלי אינה נעשית בדל"ת אמותיו של האמן. "אדריכלים לא עושים מה שבא להם ממילא. בניית בניין היא תהליך שמעורבים בו הרבה גורמים והציבור בעצמו משפיע עליו באופן ישיר, או בעקיפין דרך נציגיו. כל מבנה שניצב במרחב הציבורי מושפע מהחוק (תב"ע - מ.מ.) שמכתיב כללים לממדיו, תפקודיו, מראהו ויחסו למבנים האחרים שבסביבתו". האישורים והבקרה שצריך בניין לקבל עד שהוא נבנה, צריכים להכתיב יחס מיוחד ליצירה האדריכלית.

בניין של ועדה

"צריך לשמור על היצירה ולא על היוצר", אומר אפרת, "השמירה על המבנים היא למען הציבור, והציבור צריך לשמור עליהם באמצעות נציגיו. איך עושים את זה? למשל באמצעות הכרזת שימור על בניינים-אייקונים, גם במקרה שהם בניינים בבעלות פרטית, כדי שלא ישנו אותם באופן קיצוני שיפגע בהם".

מאירה קובלסקי, שותפתו של אפרת, מוסיפה: "זכויות האדריכל על יצירתו צריכות להישמר משלב התכנון ועד שהיצירה גמורה, כלומר עד שהבניין עומד". וכן, כבר היו מצבים שבהם אדריכל הציע תכנון למבנה ובשלב כלשהו של מימוש התוכנית היצירה עברה ידיים, ואותן ידיים חדשות ביקשו או התבקשו לשנות אותה. "משבשים את תהליך העבודה. צריך להגן על הזכויות של האדריכל כדי שיוכל להשלים את עבודתו כראוי. כך נקבל בניינים יותר טובים ולא בניינים שהם החלטות של ועדה". לדעתה, בתום הבנייה, אחרי שגוזרים את הסרט והאדריכל מקבל את שכר טרחתו, הזכויות צריכות לעבור הלאה, ושאלת המראה והפונקציונליות שלו, היא כבר שאלה ציבורית.

מהצד הציבורי מתעוררת עוד בעיה והיא בתחום הפרקטי. ניצב לו בעיר בניין ציבורי שצריך לעבור שינויים, לא קוסמטיים-עיצוביים, אלא כאלה שיאפשרו לו לתפקד כראוי ולפעמים אפילו כדי שלא לסכן את משתמשיו וסביבתו. אז מופיע האדריכל שטוען לזכויותיו ודורש שהעבודה תימסר לו. במקרה זה, אם יש הסכם שמחייב את הבעלים, העבודה עלולה להתעכב כל עוד לא מושג הסדר עם האדריכל. זה האחרון עלול לא להיות כבר בכושר מקצועי, או לדרוש תשלום גבוה. כך, עד שמושגת הסכמה יכולות לעבור שנים ומי שנפגע הוא הציבור או משתמשי המבנה, שנמנע מהם בניין ראוי.

זה היה המקרה של שיפוץ היכל התרבות בתל אביב, שהגיע גם הוא לבית המשפט. המאבק היה מכאיב כי התנהל בין דור היורשים של האדריכלים-המתכננים - דב כרמי וזאב רכטר. התובעים היו בניו של כרמי, עדה ורמי, והנתבעים היו נכדו של רכטר, אמנון, וחברת היכל התרבות.

התובעים טענו כי מסירת העבודה לרכטר בלי שיתופם בה מפרה זכויות היוצרים. אבל ביהמ"ש קיבל את דעת הנתבעות שלפיה השיפוץ נחוץ כדי להתאים את החלל לשימושיו, מבחינה אקוסטית ובטיחותית (לימים גם רכטר הוחלף, והשיפוץ, המתנהל בימים אלה, ניתן בידי צמד האדריכלים התאומים קולקר את קולקר).

המתח בין שאיפתו של בעל הבניין להתאים מבנה לצרכים ולטעמים משתנים, לבין זכות האדריכל שלא יפגעו ביצירתו, טבוע במהות היצירה האדריכלית. אצל בעלים יכול להתעורר רצון לשינוי מהותי במבנה וזכותו לכאורה שלא להיות כבול לסגנון שבו נבנה הבניין. אלא שהחוק והפסיקה עמדו לא פעם לצד האדריכלים, גם במקרים כאלה.

כך היה בעפולה. שם, אחרי שהעירייה סיימה את שיפוץ היכל התרבות והספרייה העירונית, תבע אותה האדריכל המתכנן, צבי מוססקו, על הפרת זכות היוצרים. הוא טען שהשיפוץ בוצע ללא הסכמתו וללא ידיעתו והעירייה חויבה להשיב את המצב לקדמותו.

לעומת זאת, שיפוץ החללים והמבנים של מוזיאון ישראל התעכב בגלל שיורשי האדריכל אלפרד מנספלד ביקשו לבצע בעצמם את העבודה. שיפוץ משכן תיאטרון הקאמרי בתל אביב נעצר באחרונה בגלל תביעה שהגיש משרד כרמי.

צד היזמים

מקרה קיצוני שבו עמד אדריכל על זכויותיו על מבנה שתכנן, היה זה של נילי פורטוגלי ומרכז המוזיקה פליציה בלומנטל שבכיכר ביאליק בתל אביב. שינויים מינוריים, כהגדרת פורטוגלי עצמה, שנעשו בחלל הפנימי של המבנה, הביאו אותה לתבוע את בעלי הבניין. פורטוגלי אף נקטה יוזמה עצמאית לסילוק מחיצה שהוצבה בתוך המבנה, ולמרות המהלך יוצא הדופן, זכתה במשפט. השינויים שנעשו, בוטלו. מקרים כאלו, שבהם הפגינו אדריכלים שרירי-זכויות, הם אולי הגורם לכך שיזמים מקשיחים כיום מאוד את תנאי ההתקשרות עם המתכננים. יתרה מכך, חוק זכויות יוצרים הישראלי המתוקן שנכנס לתוקפו ב-2007, הרע את מעמד האדריכלים. לפני התיקון צריך היה אדריכל לתת ליזם ויתור בכתב על זכויות היוצרים; התיקון קבע שהזכויות עוברות גם אם הדבר לא נאמר במפורש אלא "משתמע" מהקשר בין היזם והאדריכל. המשמעות היא שבמחלוקת, הזכויות יעברו לידי מי ששכר את עורך הדין החזק יותר, ובמציאות בת זמננו, לרוב יהיה זה היזם.

בקרב קהילת האדריכלים רווחת הדעה שהחוק מפקיר אותם בידי כוחות השוק, שאינם משחקים לטובת המקצוע ממילא.

לכן, חוזים דרקוניים שמבטלים את זכויות האדריכל על עבודתו הם חזון נפרץ, אפילו בתחרויות אדריכלים מהדרגה הגבוהה ביותר. למשל, בתחרות התכנון של הספריה הלאומית - סאגה שהסתבכה מאוד מבחינות אחרות - חתמו מגישי ההצעות לתכנון המבנה, שאסור להם להראות את התוכניות שהציעו למבנה הספריה גם במקרה שהם לא זוכים בעבודה. כלומר, הם אינם רשאים להציג את ההצעה שיצרו, גם במקרה שהצעתם לא תצא לפועל.

בזכות ספדי

תרבות הקרדיטים לאדריכלים בענף הבנייה אינה מפותחת אצלנו, בלשון המעטה. בבניינים אין שילוט שמספר מי תכנן אותם, ובמקרים המעטים שיש כזה, הוא בדרך כלל הוא מוצנע. מבנים ושכונות בישראל נקראים על פי רוב על שם היזמים: כמה יודעים שאת מגדלי אקירוב (היזם) תכנן האדריכל רב הזכויות אברהם יסקי? מי יודע מי הם האדריכלים של פרויקט המגורים הגדול שבונה גינדי בשטח השוק הסיטונאי? וכשענבל אור משיקה את הפרויקט שלה, אותו היא מציגה כ"פנינה אדריכלית", הוא ממותג תחת שמה "אור בבלי", למרות שהתכנון הוא של משרד אדריכלים מכובד למדי והגדול בישראל - יסקי-מור-סיון.

מקרה יוצא דופן היא העיר מודיעין שבה שכונות נקראות על שם המתכננים. הסיבה לכך אולי היא שאת מתווה העיר החדשה הזו, קבעו שני אדריכלים: קרלוס דרינברג, האדריכל הראשי של משרד השיכון, ומשה ספדיה.

המציאות העגומה היא שמעמד האדריכלים נמוך אפילו ממעמדם של יוצרי ההדמיות וצלמים של המבנים המתוכננים, שכן את שמותיהם של האחרונים איש לא יעז להשמיט מפרסומים של הפרויקט.

מי העתיק את הווילה שלי?

הגבול בין העתקה להשראה באדריכלות מטושטש, שכן גם אם נוטלים את אותה צורה של חזית בניין, ואפילו את החלוקה הפנימית, ומעבירים אותה לסביבה אחרת, המגבלות החדשות יכתיבו שינויים שיוציאו אפילו העתקה הכי מדויקת מכלל דמיון שלם למקור.

עו"ד שרי כשר-חיטין מספרת על מקרה שבו הוזמן אדריכל לתכנן בית במושב מגדים הסמוך לעתלית. כשנבנה במושב צרופה בית דומה, נתבע "המעתיק" על ידי מזמין הבית והאדריכל המתכנן. התובעים טענו שזו הפרת זכויות יוצרים, הן בהעתקת תוכניות והן בזכויות יוצרים אמנותיות במבנה עצמו. משלא נענו, דרשו פיצויים בסך 100 אלף שקל (שווה ערך למועד שבו התנהלה הפרשה - שלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת). האדריכל של הנתבעים טען כי האלמנטים שבהם נעשה שימוש בבניית הבית "מוכרים לכל העוסק בתכנון ובנייה ואין בהם מקוריות, השראה ויצירה ולכל היותר קיימת השראה".

בית המשפט קבע שהצדק עם הנתבעים והשופטים דחו את טענת הפגיעה בזכויות היוצרים.

הבית הכחול של אריק ורדי נחשף

בסוף ינואר הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי לגבי זכותו של האדריכל אסף גוטסמן להציג הדמיות של וילה פרטית שתכנן עבור אריק ורדי (ממפתחי ICQ) באזור המרכז.

גוטסמן מספר שבתום תכנון ובנייה שנמשכו קרוב לשש שנים, הוא ביקש לצלם תמונות פנים וחוץ של הבית. ורדי התיר לו לצלם, אך ביקש לחתום על חוזה שלפיו אם ייעשה בתמונות שימוש שלא ימצא חן בעיניו, גוטסמן ישלם קנס בגובה חצי מיליון דולר. גוטסמן החליט שלא לחתום. הוא יצר הדמיות תלת ממדיות של הבית, והציב אותן תחת השם "הבית הכחול", בלי להזכיר את שם הלקוח, באתר האינטרנט שלו.

גוטסמן מספר שכשנודע הדבר לוורדי הוא ביקש להסיר את התמונות, ומשנענה בסירוב - תבע וזכה. בית המשפט המחוזי קבע שזכות הפרטיות היא מעל לכול, והורה להסיר את ההדמיות מהאינטרנט. בערעור לעליון התהפכה ההחלטה והשופטים התירו לגוטסמן להציג תמונות חוץ של הבית בכל מדיום פומבי, ותמונות פנים של הבית בפורומים מקצועיים ובפני קליינטים פוטנציאליים.

גוטסמן אמנם מברך על החלטת העליון אך אומר: "האבסורד הוא שרוב ההדמיות פנים לא בהכרח דומות למה שבאמת יש בפנים. זה פוגע בתחום אדריכלות הפנים באופן בלתי סביר. פרטיות היא דבר חשוב, אבל זה צריך להיות מוכל על חפצים, על דמויות. סביבה סטרילית שבה רואים את הקווים והחללים שהאדריכל עיצב - אני לא מבין איפה הפגיעה בפרטיות".

כל אדריכל יכול לתבוע

שיטה אחת לשמירת זכויות היוצרים של אדריכל, היא על ידי יצירת הבחנה בין הבניין המקורי לחלק החדש. עושים זאת באמצעות "קו בניין נסוג" (חזית הבנייה החדשה מתחילה בעומק שטח המגרש), כך מספרת מניסיונה עו"ד שרי כשר-חיטין, העוסקת בהגנה ותביעה של זכויות יוצרים אדריכליות.

תוספות בתכנונו של האדריכל גידי בר אוריין בבתים לשימור באזור "העיר הלבנה" בתל אביב נבנו בשיטת החזית הנסוגה, והיא הוצעה על ידי בית המשפט כפשרה בתביעה שהגיש האדריכל אדיב דאוד, כשרצו לערוך שינוי בבית בתכנונו ששימש את עמותת עדאלה בנצרת.

דרך אחרת היא הצבת שלט במקום בולט ובו קרדיט לאדריכל הראשון ואיור שמבטא את חלקו לפני השינוי.

כשר-חיטין מזכירה שזכויות יוצרים מגנות על מבנים שיש בהם ייחוד. לכאורה, כל אדריכל שרוצים לשנות מבנה שתכנן יכול לטעון לייחוד ולהגיש תביעה על הפרת זכויותיו. כשר-חיטין מדגישה שההכרעה נתונה לבית המשפט אשר יישען על חוות דעת של אדריכלים בעלי שם וניסיון בבנייה מהסוג הרלוונטי.

הקניין רוחני של אדריכלים נחלק לרשימת זכויות שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה ואפשר לעשות בה עסקה בפני עצמה. יש זכויות כלכליות והן הזכות להציג את היצירה בפומבי וליצור ממנה עותקים, וזכות אחרת היא הזכות המוסרית, והיא כוללת את החובה לתת קרדיט ולשמור על שלמות היצירה. במבנים, "שלמות" היא שמירת המראה באופן שלא יפגע בכבודו של היוצר.

צרו איתנו קשר *5988