שיעורים בפנסיה לסוף השבוע

1. אנחנו עומדים להישמע קצת טרחנים, קצת מייגעים ואפילו קצת מתנשאים, אבל אנחנו מתחננים שתקדישו לנו, לפחות רק לפתיח של הטור הזה, כמה דקות של ריכוז. נבקש מכם להתמקד ולהכין מחשבון פשוט וכלי כתיבה (אפשר גם להשתמש במחשבון או בפתקים בסמארטפון).

עכשיו בדקו היכן הנחתם את המעטפות עם הדוחות השנתיים הפנסיוניים שנשלחו אליכם - אותן מעטפות שמספרות יותר מכול על העתיד שלכם, על העתיד הפנסיוני שלכם, עם מה תישארו וכמה תקבלו כשתגיעו לגיל פרישה. אפשר להניח שרובכם השלכתם את המעטפה הזאת באיזושהי פינה בבית, בתקווה לחזור לאותיות הקטנות שלה ולמספרים הקטנטנים שבה בשבוע-שבועיים הקרובים, שיהפכו בלי שהרגשתם לשנה תמימה, עד שיגיע הדוח השנתי הבא.

חלק מכם אולי פתחו את המעטפה, העיפו מבט במספרים, אולי בשורה התחתונה (כמה חיסכון צברתם סך-הכול), החזירו את הדפים חזרה למעטפה והמשיכו בשגרת החיים הצפופה. פנסיה? קצבה? עוד חזון למועד. כנראה רוב המעטפות הללו, ברוב הבתים בישראל, מייחלות לרגע שבו יעניקו להן קצת יותר תשומת לב, אולי דומה לזו שנותנים לחשבונות כרטיסי האשראי, חשבונות החשמל או חשבונות הארנונה.

זה הזמן להתיישב ולהקדיש להן את תשומת הלב הראויה, ולא חשוב אם אתם בתחילת הקריירה שלכם או ממש לקראת גיל הפרישה. חשובה המודעות: אם אתם לקראת פרישה, אפילו במרחק של 10-15 שנה, היכולת שלכם לשנות את התמונה שעולה מהמספרים מעטה. אם אתם צעירים יחסית, המודעות הזאת עשויה לחסוך לכם טונות של כסף. הדפים הללו, העמוסים מילים ומספרים, מספרים לכם כמה הפרשתם מדי שנה לחיסכון, כמה צברתם, כמה דמי ניהול אתם משלמים ואיזו תשואה הניבה הקרן שלכם בשנה האחרונה.

אלה דברים שכותבים עליהם, וטוב שכותבים עליהם, שוב ושוב. אבל יש שני מספרים נוספים, חדשים יחסית, שאחד מהם מתחבא בדוחות, והם ייתנו לכם את התמונה הטובה ביותר על עתידכם הפנסיוני. שני המספרים הללו נגזרים, כמובן, מרמת השכר שלכם, מדמי הניהול שאתם משלמים ומאיכות הניהול של החיסכון שלכם (כלומר, התשואות).

מספר אחד מציין את הסכום שתקבלו מדי חודש על בסיס יתרת החיסכון הנוכחית (שימו לב: הוא מופיע תחת הכותרת "ריכוז כיסוים ביטוחיים", בסעיף "אומדן פנסיית זקנה צפויה על בסיס היתרה הצבורה"). המספר השני מציין את הקצבה החודשית ברוטו בהנחה שתמשיכו לעבוד עד גיל הפרישה ועל בסיס כל מיני הערכות עתידיות (שני המספרים ננקבים בערכים נוכחיים, כלומר מבטאים את כוח הקנייה הנוכחי). המספר השני אינו מופיע בדוח - בקשו אותו מסוכן הביטוח שלכם.

המספר הראשון נותן לכם מושג כלשהו, פר חודש, לגבי הסכום שחסכתם עד היום לגיל זקנה (כמובן, הוא תלוי בגיל ובהכנסה החודשית). בהנחה שהעבודה היא חייכם, לא זכיתם בלוטו-טוטו ולא מצאתם מזוודות כסף מתחת לאדמה, המספר השני הוא היותר רלוונטי מבחינתכם. אם אתם חיים עם בן/בת זוג, סכמו את הכסף שיישאר לכם מדי חודש (הקצבאות פטורות ממס עד לכ-8,500 שקל לגבר וכ-9,400 שקל לאישה).

חישבו על הסכום האבסולוטי: התרגלתם לקבל סכום מסוים מדי חודש ומגיל הפרישה תקבלו, בערך, את הסכום שכתוב. זה מספיק? זה מספק יחסית לרמת החיים שבה הורגלתם? האם יש לכם חסכונות נוספים? האם תיאלצו להתחיל לאכול אותם חסכונות? בהנחה שחשבתם להמשיך לעזור לילדים (וחלקם אף התמכרו לעזרה הזאת), האם תצליחו באמת לעזור קצת לקטנטנים בג'ונגל התעסוקתי וההישרדותי של מדינת ישראל? מה אתם אומרים, תסתדרו עם מה שיישאר לכם מדי חודש? אנחנו מקווים שאכן כך, אבל ייתכן שחלקכם כבר מתחיל לתפוס את הראש. זהו, זה מה שיישאר לנו?

קחו את המספר שאתם צפויים לקבל מדי חודש ותחלקו אותו לשכר הברוטו האחרון שלכם: באחוזים, זה יחס התחלופה שדיברנו עליו לא מעט בטורים האחרונים (היחס בין הפנסיה הנצברת במהלך שנות העבודה לשכר שאתם מרוויחים באותה תקופה). מאושרי הפנסיה התקציבית משיגים יחס של 70%, וזה מצוין וכולו עוד על חשבון המדינה (אף שבניגוד לדעה הרווחת, לא כולם "מעושרים" מזה, חלקם הרוויחו שכר נמוך במיוחד לאורך הקריירה שלהם והקצבה שלהם מסתכמת ב-3,000-5,000 שקל). אם היחס שלכם עומד על 50% - זה סביר, אתם יכולים להיות מרוצים יחסית. שוב, השאלה היא כמובן 50% מאיזה סכום.

אם היחס מתחיל לזלוג לכיוון ה-40% או ה-30%, אתם צריכים לדאוג. זה אומר שרמת ההכנסה שלכם ורמת החיים שלכם יצנחו בכשני שלישים כשתיפרדו מעבודתכם לשלום. בדקו: ייתכן גם שהשכר ברוטו הוא לא השכר לצורך ההפרשות לפנסיה, דבר שעלול להפחית באופן משמעותי את הקצבה החודשית (הפרקטיקה הזאת נהוגה דווקא בסקטור הציבורי). זכרו דבר נוסף: תוחלת החיים הממוצעת עולה בהדרגה, והיא עומדת על יותר מ-80. שנהיה בריאים, אבל יותר שנים לחיות זה כמובן גם יותר כסף.

המטרה של שיעורי הבית הללו לא הייתה להבהיל או לגרום לכם מחשבות נוגות, אלא לעודד אתכם לעמוד על המשמר. במיוחד לאנשים צעירים, בני 30 עד 40 - זה הזמן להתחיל להבין בפנסיה, את המשמעות שלה, ולהיות מודעים לה. צריך להבין שהפנסיה של רוב הציבור בישראל היא בעיה קשה ופצצת זמן מתקתקת. ואם יש לכם חשק וזמן, אנא שתפו אותנו בתחושות ובמחשבות שלכם.

2. בטור על הפנסיה התקציבית שפרסמנו לפני 3 שבועות טעינו כשחשבנו שהמקסימום שאפשר לצבור דרכה הוא 70% מהשכר האחרון. טעינו, אם כך, במחשבה שבכירי הפנסיה התקציבית - לא רק בעלי דרגות בכירות בצבא אלא גם ובמיוחד בכירים בשירות המדינה - זכאים לחבילת פנסיה שנעה בין כמה מיליוני שקלים מכובדים ל-10 מיליוני שקלים. ובכן, מתברר שלא כך היא: המספרים יכולים לנסוק הרבה-הרבה יותר גבוה לחבורה יקרה מאוד, תרתי משמע. אותה חבורה כוללת בכירים במשרדים הממשלתיים, ח"כים, שרים, שופטים, פרופסורים באקדמיה, בכירים בבנק ישראל ובאוצר ובכירים נוספים, שזכאותם לקצבה לאורך התקופה שבה אכן כיהנו כבכירים עמדה על 4%-7% בשנה מהשכר החודשי, ולא 2% כמקובל.

שימו לב: אם כיהנת כשר במשך 4 שנים, נניח, בתקופת הפנסיה התקציבית, ייתכן שצברת לפנסיה 28% מהשכר בתקופה מאוד קצרה. נדהמתם? רגע, רגע. המדינה קבעה גם שהזכאות לקצבה של אותם בכירים לא תגיע רק ל-70% מהשכר האחרון אלא למקסימום שאנחנו רק יכולים לחלום עליו - 100% מהשכר האחרון! כלומר, חיים בקרבנו אנשים שיצאו או ייצאו עם פנסיה תקציבית של 40, 50 אלף שקל ואף יותר מדי חודש (ברוטו). סך-הכול, חבילת הפנסיה שלהם עשויה להגיע ל-15-20 מיליון שקל!

וזה עוד לא הכול: ברוב המקרים, הבכירים הללו ממשיכים לעבוד אחרי פרישתם, על בסיס הידע והקשרים שהם מינפו בתקופת כהונתם הציבורית. במקרים לא מעטים, אותם ידע וקשרים ממנפים אותם לעבודה... שוב, במערכת הציבורית שבה הם גדלו, שאותה הם מכירים ושמקופתה הם נהנים בזכות הפנסיה התקציבית. קוראים לזה "ייעוץ", "חוות דעת" וכל מיני תארים אחרים שהפכו למכת מדינה. סביב המגזר הציבורי חגה להקה שלמה של "יועצים חיצוניים" - מיועצי תקשורת ועד יועצים ארגוניים, נותני חוות דעת ויועצים אחרים - שנועדה לשרת את האגו של הבכירים שתפסו את מקום הבכירים שפרשו. כך, הם מקבלים פנסיה מנופחת וגם משכורת שוטפת מהמדינה.

כן, כן, מי אמר שאנשים לא חיים טוב בישראל? זה נכון גם לגנרלים שפרשו מהצבא עם פנסיה תקציבית והשתלבו שוב במגזר הציבורי כמנכ"לים (מי מנהל את חברת החשמל אם לא שני אנשי צבא לשעבר?), כח"כים או כשרים.

כמובן, זה אבסורד והגיעה העת לשנות סדרי בראשית, ומי כמו יעל אנדורן, המנכ"לית החדשה של משרד האוצר שניהלה את קרן הפנסיה עמיתים, יודעת במה מדובר. ראשית, צריך לתקן את שיטת הטלאים המעוותת של השכר במגזר הציבורי שפוגעת קשות ברוב העובדים: לא עוד מיני תוספות לשכר שלא נכללות בהפרשות לפנסיה. השכר ברוטו צריך להיות השכר לצורך ההפרשה הפנסיונית.

שנית, דרושה תספורת למקבלי הפנסיה התקציבית הבכירים. אין ברירה. המדינה החליטה אמנם לתת מתנות בשווי אדיר, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה לחזור בה רק בגלל "התחייבות חוזית" (היא הרי מפרה התחייבויות כל הזמן). דבר אחד בטוח: אסור לפגוע ברוב מקבלי הפנסיה התקציבית, שהקצבה שלהם נמוכה יחסית. צריך לקבוע רף לתספורת, נגיד 20 אלף שקל בחודש, והיא יכולה להתבצע בכמה אופנים: תספורת רגילה, תספורת באמצעות מס גבוה יותר או תספורת באמצעות דמי ניהול. זה יחסוך הרבה-הרבה מאוד כסף, כסף שזקוקים לו מאוד עכשיו.

עידן עופר, בייגה שוחט, מיקי רוזנטל והאמת על השקשוקה

"בסופו של דבר, כשתגיעו לגילי, תמדדו את הצלחתכם בחיים לפי כמה מהאנשים שאתם רוצים שיאהבו אתכם באמת אוהבים אתכם. אני מכיר אנשים שיש להם הרבה כסף, והם זוכים להוקרה בארוחות ערב וקוראים על שמם אגפים בבתי חולים. אבל האמת היא שאיש בעולם אינו אוהב אותם. אם תגיעו לגילי ואיש לא יחשוב עליכם טובות, לא אכפת לי כמה גדול חשבון הבנק שלכם - חייכם נחשבים אסון. זה המבחן הסופי של האופן שבו חייתם את חייכם. הבעיה באהבה היא שאי אפשר לקנות אותה. אפשר לקנות מין. אפשר לקנות ארוחות הוקרה. אפשר לקנות עלונים שמספרים כמה אתם נפלאים. אבל הדרך היחידה לקבל אהבה היא להיות אהובים. זה מרגיז מאוד אם יש לכם הרבה כסף. הייתם רוצים לחשוב שאתם יכולים לכתוב המחאה: 'אני רוצה לקנות אהבה במיליון דולר'. אבל זה לא עובד כך. ככל שתיתנו יותר אהבה, כך תקבלו יותר".

(וורן באפט, מתוך הספר "כדור השלג", הביוגרפיה של המשקיע הגדול בעולם)

הבאנו את הציטוט הזה של באפט בעבר ואנחנו מביאים אותו שוב השבוע, לאחר ש"גלובס" חשף את המעבר של עידן עופר ללונדון. הציבור לא ממש אוהב את עידן עופר ואת שאר העשירים (והחלוקה לעשירים טובים ורעים היא מגוחכת), העשירים ממש לא מבינים למה הם מעוררים כזה תיעוב. וזה לב הבעיה, חוסר ההבנה הזה, חוסר היכולת להבין את התחושות, את הזעם.

אנשים עשירים צוברים הרבה מאוד כסף, ואיתו הרבה מאוד כוח ועוצמה - חלקם עושים זאת בעזרת כישרון רב וחלקם בעזרת קשרים רבים. עם הכוח והעוצמה הללו הם צוברים או מנסים לצבור עוד ועוד כסף שמביא עמו עוד יותר כוח ועוד יותר עוצמה וחוזר חלילה. התאווה הזאת מבלבלת, משכרת, יוצרת קהות חושים. עם העוצמה, השליטה, והתחושה שאתה על גג העולם וכולם עפר לרגליך, מגיעים האטימות, חוסר הרגישות והצורך הטבעי, הכמעט אובססיבי, לקנות פרגון בכל מחיר.

זה לא עובד כך. אי אפשר לתרום עשרות מיליונים ביד רחבה ולבקש אהבה ובמקביל לקבל הטבות מס ולהתחמק ממס (כחוק, ולפעמים על הגבול שלו) במאות מיליונים. זה מרתיח, והם לא מבינים שזה מרתיח מיליוני אנשים שמשלמים מס כחוק.

אמרנו בעבר ואנחנו חוזרים על זה שוב: ייתכן שחלק מהפתרון למערכת היחסים העכורה בין הציבור לעשיריו הוא תמיכה מוצהרת של משפחות העשירים בישראל במס עיזבון, הנהוג בכמה מהמדינות המתקדמות, או בכל מס גבוה אחר על עושר. אנחנו מצטטים שוב מספרו של באפט: "עושר אינו אלא המחאות זכות למימון פעילויות של אחרים בעתיד, מותר לכם להשתמש בכסף הזה כרצונכם. תוכלו לפדות אותו או לתת אותו לאחרים. אבל הרעיון להעביר עושר מדור לדור כדי שמאות מצאצאיכם יוכלו לשלוט במשאבים של אנשים אחרים רק מפני שהם באו מהרחם הנכון - זה מנוגד בעליל לעקרונות של החברה המריטוקרטית".

עם זאת, צריך לדבר בעובדות ולא ברטוריקה זולה, כפי שהעיתונאי בעבר והח"כ בהווה מיקי רוזנטל מתעקש לעשות. שקשוקה, מטבוחה - זה יופי של סיפור ורייטינג, אבל זה רחוק מאוד מהמציאות. השקשוקה האמיתית היא לא של צים ולא של בזן (דווקא המדינה עשתה שם עסקאות מצוינות ומכרה נכסים במחיר גבוה יחסית לשוויין הנוכחי); השקשוקה האמיתית היא של כיל, והאחראית על הבישול היא לא אחרת ממדינת ישראל, על שריה, על חברי הכנסת שלה ועל פקידיה. היא זו שהפריטה מחצב לאומי, היא זו שהעניקה לכיל הטבות מס מיותרות, בשווי מיליארדים, היא זו שגבתה ממנה עד לאחרונה תמלוגים מגוחכים, היא זו שאפשרה לעופר לצבור הון אדיר ממחצב ששייך לה.

צריך להבין: 40%-50% מהונו המוערך של עופר (כ-6.5 מיליארד דולר) מקורו בכיל. עד כדי כך. עופר מצדו צריך להבין למה הציבור כועס: הוא כועס על כך שאיש אחד צבר כל כך הרבה כסף ממחצב לאומי, בגלל החלטה רשלנית של המדינה.

ח"כ רוזנטל צריך להכיר קצת את ההיסטוריה, ומוטב שייפגש לקפה עם בייגה שוחט, יוצא מפלגת העבודה, שישלוף עבורו כמה פרטים מעניינים מזיכרונו: למשל, שבשנת 92' החליטה הממשלה להפריט את כיל ומניותיה נרשמו למסחר בבורסה. למשל, שבשנת 95' מכרה ממשלת ישראל את גרעין השליטה בכיל (כ-25%) לחברה לישראל, שנשלטה באותה עת בידי משפחת אייזנברג ובשנת 99' רכשה משפחת עופר את מניות משפחת אייזנברג בחברה לישראל.

ומי היה שר האוצר בתקופת ההנפקה וההפרטה, מי היה שר האוצר מיולי 92' ועד יוני 96'? אופס, בייגה שוחט בכבודו ובעצמו. ומי מכהן בתפקיד המתגמל מאוד של דירקטור בחברת ענק כמו כיל כבר שבע שנים? אופס, שר האוצר לשעבר בייגה שוחט, יוצא מפלגת העבודה, שמר רוזנטל משמש חבר כנסת מטעמה.

eli@globes.co.il