מה חושב לו הטייקון הבא

התחלף דור בכנסת, נדמה שגם באלפיון, האם הדברים ישתנו לטובה?

נדמה שאנחנו עומדים עכשיו לפני סוג של חילופי משמרות בצמרת הכלכלה הישראלית - בשעה שעידן עופר עוזב ללונדון, נוחי דנקנר נאבק, מוטי זיסר מאבד, יוסי מימן מתכווץ, ואילן בן דב הוא זיכרון עמום. נחמד.

השאלה המעניינת היא, מה יבוא אחר-כך. מי יהיה הדור הבא? מי יהיה הטייקון של המחר? ומה חושב/ת לעצמו/ה, הטייקון הבא כשהוא רואה את הנפילים של האתמול במצוקתם היום, במלחמתם הנואשת. זאת, אחרי שצפה בהם בגדולתם ובשיא כוחם, עושים ככל שיעלה על דעתם בכספי הציבור, ונהנים מסגידת הממסד וההמון.

מה הוא למד? מה הוא מפנים? מה השאירו בו השנים שעברו על טייקונים דוגמת יצחק תשובה, ששינו לעד את תדמיתו? האם הוא קולט את רחשי לב הציבור - שאמנם לא תמיד יודע מה הוא רוצה, אבל תמיד יודע טוב מאוד מה הוא לא רוצה? האם משהו מכל אלה עוברים את חומת הזכוכית העבה? האם הטייקון של המחר לא יחזור על אותן השגיאות של קודמיו?

את אותה שאלה ראוי אפילו יותר לשאול לגבי הדור הבא של המנהלים הבכירים במשק, אלה שעוד כמה שנים יעמדו בראשי הבנקים והחברות הגדולות בישראל. מה הם חשבו לעצמם, הצעירים המוכשרים והמבטיחים האלה, כשצפו בכמה מהתצוגות הניהוליות היותר מרהיבות בשנים האחרונות, מזהבית כהן, דרך גיל שרון, עבור בניר גלעד וכלה ברקפת רוסק-עמינח, והתקפלותה המהירה (והטובה). מה הם למדו? מה הם הפנימו? מה הם ראו שם, מודל לחיקוי או תמרור אזהרה? מה הם ראו בפער שהלך והתרחב בין טבלאות שכר הבכירים לבין הביצועים שלהם?

הבאים בתור יהיו טובים יותר

האם משהו ישתנה? ברור שכן, הדברים תמיד משתנים. מה שלא משתנה גווע, נעלם. השאלה היא: האם הדברים ישתנו לטובה? כאדם שמשתדל לשמור תמיד על מידה סבירה של אופטימיות זהירה, אני מאמין שכן. שהבאים בתור יהיו טובים יותר, מוסריים יותר, חברתיים יותר, קשובים יותר ופתוחים יותר. מי שראה את זהבית כהן נאטמת ומשלמת מחיר, ספג שם משהו.

מי שראה את גיל שרון נאבק בעובדיו, וניגף - למד. הם שראו את התספורות וההסדרים, שגדלו בתוך עולם של אטימות חברתית אבל עברו את המחאה החברתית, והיו מהדור הראשון של המנהלים שחווה את העוצמה המהממת של מה שנקרא האווירה הציבורית - לפעמים לטובה ולפעמים לרעה, לפעמים מלטפת, לפעמים פטיש מאה קילו בראש - לא יהיו כמו קודמיהם. הם לבטח יהיו נגישים יותר ומעורים יותר. אם לא מרצון הרי שמחוסר ברירה.

הם, אני מאמין, כבר לא יוכלו להרשות לעצמם את ההתנהגות של קודמיהם. מהבחינה הזו, מה שעובר על דור הבכירים הנוכחי - כולל עליהום מזדמן וכואב פה ושם - יכול להיחשב לאקט לטובת הכלל, כי מאחורי כל מנהל בכיר שהציבור יורד עליו עכשיו, עומדים כמה וכמה זוטרים יותר שרושמים לעצמם רשימות, ומחר יידעו לא להיכנס לבורות שהבכירים מעליהם, כמו גם חלק מבעלי-הבית שלהם, לא יודעים איך לצאת מהם היום.

השבוע נפתח בשעה טובה מושב הקיץ של כנסת ישראל ה-19, שאחת מהתכונות הבולטות שלה היא המספר הגבוה יחסית של פוליטיקאים מסוג, וגם מדור, חדש. משכן בחילופי דורות ומשמרות. ימים יגידו אם הניסוי של הזרמת כמות כזו של דם חדש ושאיפות גדולות למערכת עלה יפה. אבל גם כאן אני שומר על אופטימיות זהירה במידה סבירה, ומאמין שכן. אחרי הכול, השנתיים האחרונות - שהתאפיינו ביותר מעורבות, בשיח כלכלי וחברתי ובעוצמה הולכת ומתגברת של הרשתות החברתיות - עברו גם עליהם. זה מה שהביא רבים מהם לאן שהגיעו.

בריתות חדשות נכרתות ונדמה שאווירה עליזה של "קדימה לעבודה" עוברת על נבחרינו. אז אם מה שעובר היום על הפוליטיקה בישראל מסמל, או מבשר, את השינוי שהולך לעבור על הכלכלה - נדמה לי שאפשר ללכת על מידה סבירה של אופטימיות זהירה. אולי צדק המשורר שאמר כי הזמן הכי חשוך הוא לפני עלות השחר.

צרו איתנו קשר *5988