הנקראות ביותר

ראו מה דפני עשתה לנוחי

ליף הניעה התהליכים שהביאו לביטול הסדר לאומי-דנקנר

כשהבנקים מבטלים את הסדר החוב המקל עם נוחי דנקנר, אני רואה לנגד עיניי את דפני ליף. דווקא אותה. אבל אני לא רואה אותה בכנסת. שם נמצאים סתיו שפיר ואיציק שמולי שעמדו לצדה, אבל איכשהו נדחקו לבסוף אל רשימות הכנסת. אין ספק ששניהם, ורבים אחרים, תרמו את חלקם שהיה חשוב. אבל מי שהתחילה את המחאה החברתית, מי שהניעה והנהיגה אותה, מי שהייתה הסמל שלה - הייתה דפני.

שפיר ושמולי אינם היחידים הנמצאים בכנסת בזכות פעילותה ומנהיגותה של דפני. גם יאיר לפיד ואנשיו הם תוצאה של אותה מחאה חברתית שהוצתה על ידי דפני. מישהו מאמין כי "יש עתיד" הייתה מקבלת 19 מנדטים ללא הלהבה שהציתה המחאה?

רוחה של דפני

להרגשתי, כל מחאה הפורצת בארץ, רוחה של דפני שורה עליה. לכולם היא משמשת מודל. בהתחלה הייתה אכזבה. הממשלה אמנם דיברה עם מנהיגי המחאה על רפורמות ושוויוניות, אבל דבר לא קרה. עכשיו אנחנו מבינים שמה שלא קרה אז - מתרחש היום. וכנראה גם מחר. ומחרתיים.

למה אני נזכר עכשיו בדפני? אז ראשית שיהיה ברור, אני לא מכיר אותה, מעולם לא החלפתי איתה מילה, לא נפגשתי איתה. אז מה הסיפור שלי? היא הרשימה אותי עם האוהל שהקימה בשד' רוטשילד, עם ההופעות שלה בציבור ובפני עיתונאים, אישה צעירה עם פחד במה שהצליחה להתגבר עליו. התרשמתי מכושר הארגון, ממאגר ה"טאלנטים" שאגרה סביבה, מכך שבתקופה קצרה הוקם ארגון עם מוסדות, פעילויות ובעלי תפקידים מוכשרים. רוב הציבור היה סקפטי. חבורת דפני המשיכה להאמין גם ברגעים הקשים.

חברים מלכלכים

התרשמתי מדפני ברגעים שלאחר מכן. כאשר חלק מחבריה החלו להופיע בתקשורת וללכלך עליה. שלפו פגמים באופייה, בהתנהלותה, עשו מאמצים לגמד את חלקה במחאה, להציגה כמי שאינה ראויה או כשירה לשאת בתפקיד מנהיגות. היא, שהפכה את המדינה על פניה. יש להניח שפה ושם נפלו פגמים בה ובהתנהלותה, איך אפשר שלא? ומה היו אלה לעומת מעשיה והישגיה? דפני אינה המנהיגה המהפכנית הראשונה ש"חבריה" לדרך קמים עליה. וגם, מותר להניח, לא האחרונה.

למה אני נזכר בזה עכשיו? לא יודע. אולי משום שמישהו צריך להיזכר מתישהו. אולי משום שכואב לי שדפני מהלכת היום בשוליים בעוד שחבריה, שהיו פקודיה, מהלכים במסדרונות שלטון, נהנים מהמעמד החדש שאליו הגיעו בזכות המנהיגה שנדחקה הצדה.

לתבוע את עלבונה

דפני, מנהיגת המחאה החברתית הגדולה, לא מחתה נגד העוול האישי שנעשה לה. לא השמיצה את משמיציה, לא נאבקה בהם. חשבתי לעצמי, מישהו לכל הרוחות צריך לתבוע את עלבונה. וגם לדרוש את נוכחותה במוקדי קבלת ההחלטות. אין שם רבים שראויים יותר ממנה, ואולי אפילו כמותה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות