בועטים בכדור

כמעט בלי ששמנו לב ללוח החגים הישראלי נוסף מועד חדש: יום כדור-הארץ. מזל שאיש לא הציע להכריז ביום הירוק על חופשה בבתי-הספר. רק זה היה חסר להורים המותשים מרצף החופשות מפסח עד שבועות, דרך יום העצמאות ול"ג בעומר.

בדומה לכל חג שהופך למסורת (שעת כיבוי האורות מתקיימת השנה בישראל בפעם השישית), גם שעת החשיכה נעטפת עם כל שנה שעוברת בשכבת טקסיות דביקה יותר ובמלל מנופח. סביבה היא כמו שלום: כולם בעד, השאלה היא מה מוכנים לעשות בשבילו. אני לא מכיר פוליטיקאי אחד שלא מוכן לפצוח בכל שעה ומול כל מיקרופון בנאום נמלץ על חשיבות השמירה על הסביבה. אחר-כך, כשבאים לגזור את התקציב, ההחלטות וסדר העדיפויות, מתברר לא פעם שהסיסמאות היו המחאה בלי כיסוי.

נכון, מדובר ביום חשוב. ונכון שכמה ראשי ערים שבכל ימות השנה מנהלים מדיניות אפורה לוקחים טרמפ על היום הירוק, ונכון שחברת החשמל היא לא בדיוק דוגמה ומופת למדיניות אנרגטית ירוקה, אבל בסך-הכול זהו יום עתיר תוכן: במוסדות אקדמיים מתקיימים כנסים מעניינים העוסקים בסוגיות הסביבתיות הבוערות; ובאירוע השנתי של ארגוני הסביבה, שהפעם ייערך בחירייה המתחדשת, יקבל שר התחבורה ישראל כץ את הגלובוס השחור (בגלל פרויקט הרכבת לאילת) בעיתוי טעון וגרוע מבחינתו. מספיקים לו העימותים עם שר האוצר יאיר לפיד על הקיצוצים ועם יו"ר ההסתדרות עופר עיני על המטוסים.

השיח הסביבתי משתנה כל העת ובאחרונה נוצר חיבור עמוק בינו לשיח החברתי. מאז מחאת האוהלים רובנו כבר יודעים שצדק חברתי וצדק סביבתי הולכים שלובי-זרוע. פעם "איכות הסביבה" הייתה שם קוד לטבע - פרפרים נדירים, שבילי טיולים ופרחים מוגנים - והיום עברנו לדבר על ההיבטים הכלכליים-חברתיים של השימוש במשאבי הטבע ועל הצדק החלוקתי.

המוקד נדד מסוגיות כמו ההישרדות של העופות הדורסים, לשאלות שבמרכזן חלוקה צודקת של העושר המופק מהגז הטבעי, האשלג, הברום, הפוספטים וממי המעיינות. באיחור ניכר נזכר הציבור לדרוש שוויון בנטל (וברווחים), ולא רק בשירות הצבאי.

שוכחים את הסביבה

ההתקרבות בין הסביבתי לחברתי ולכלכלי היא תהליך מבורך; רק שבדרך אנחנו שוכחים את הסביבה עצמה, את בעלי-החיים והצמחים, את המערכות האקולוגיות העדינות שבלעדיהן אין לנו קיום כאן. סוגיות כמו מכירת הזיכיון לכרייה בים המלח לפוטאש הקנדית או יצוא הגז עומדות בראש סדר-היום של התקשורת, המערכת הפוליטית והציבור; אבל מה עם היעלמות ים המלח שלא נעצרת לרגע? ומה באשר להיערכות הרופסת של המדינה למקרה של תאונת קידוח או דליפת נפט בנוסח מפרץ מכסיקו?

כל אלה, שלא לדבר על רשימה ארוכה של מינים אדומים - בעלי-חיים וצמחים בסכנת הכחדה - שמצבם הולך ומחמיר, ואפשרויות הקיום שלהם הולכות ומצטמצמות עם הקמתם של כל מחלף חדש, מסילה ושכונה. בכל אלה אנחנו שוכחים להתעניין, על אף הפריחה - או הפריחה לכאורה - של נושאי הסביבה במודעות הציבורית.

ואם כבר יום כדור-הארץ - מתי פעם האחרונה הקדשנו מחשבה למשבר האקלים הקשה הפוקד אותו? ההתחממות הגלובלית, ואחריותה של האנושות להתחממות הזו, נדחקו בשנים האחרונות לפאתי השיח הציבורי. אבל העובדה שאנחנו לא מדברים על הבעיה, לא אומרת שזה לא קורה. לאחרונה התפרסם מחקר בריטי-אוסטרלי חשוב המעיד על האצה מבהילה בקצב הפשרת הקרחונים באנטארקטיקה.

משבר האקלים הגלובלי, שחלק מהשלכותיו כבר מורגשות היטב (אירועי אקלים קיצוניים, בצורות ועלייה במחירי המזון), הוא עדיין האיום הגדול ביותר הרובץ לפתחה של האנושות בשנים ובעשורים הקרובים. יום כדור-הארץ הוא הזדמנות להיזכר בעובדה הזו, שאותה אנחנו מיטיבים להדחיק בשאר ימות השנה.