משפט הולילנד לא מת

כשכתב האישום בפרשת הולילנד הוגש לבית המשפט, ביקשה הפרקליטות להסיט את תשומת-הלב הציבורית מראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. לא בכדי הוא צוין רק כנאשם מספר 8, ולא בראש כתב האישום; אל מסכת האישומים שבכתב האישום הוכנסו פרשיות נוספות, מלבד זו השייכת לפרויקט הולילנד עצמו; ומרכז הכובד של הסיפור כולו נסב על גלריית המשוחדים (לכאורה) ועל שרשרת המשחדים (לכאורה), ולא על תמונת הפירמידה שבראשה עומד אולמרט.

אולם ככל שהמשפט הולך ומתקדם, כך הולכת ומתבהרת התמונה: זהו המשפט של אולמרט וכל היתר. רוב הציבור, שראה זאת כך מלכתחילה, לא טעה. כעת מצטרפים אליו גם התביעה ובית המשפט.

בפריזמה הזו, עם התקרבות פרשת התביעה לסופה, מותר לבחון אם למשפט אולמרט-הולילנד יש עדיין תוחלת, או שמרגע מותו של עד המדינה, שמואל דכנר, הפך גם ההליך המשפטי לגוף מת, שממשיך להתקיים רק מכוח הנשמה מלאכותית. הניתוח צריך להתבסס על ה"יש" הראייתי, לא על חומרת האישומים המופיעים בכתב האישום או החשדות הנלחשים בקרב הנאשמים וסנגוריהם.

נתחיל אפוא מהשורה התחתונה: משפט הולילנד לא מת, ולתביעה יש עדיין סיכוי סביר להוכיח את האישומים ולהביא להרשעה, לרבות של הנאשמים הבכירים. זאת, אף שמאז החל המשפט אירעו 3 אירועים שליליים מבחינת התביעה. האם הם הרעו את מצבה? זו כבר שאלה להתבוננות סובייקטיבית.

3 ההתרחשויות הן: מותו של דכנר, בטרם הסתיימה חקירתו הנגדית; חזרתו של יוסי אולמרט (אחיו של אהוד) בעדותו במשפט מהגרסה שנתן בחקירת המשטרה בדבר הכספים שקיבל מדכנר וממשה טלנסקי (העד בפרשת "מעטפות הכסף"); והתעקשותה של שולה זקן, מזכירתו לשעבר של אולמרט, שלא לחתום על עסקת טיעון, שהייתה עשויה להקל את דרכה של התביעה בדרך להרשעת אולמרט.

אף אחת מההתרחשויות הללו אינן מכת-מוות לתביעה, וניתן להתמודד עם כל אחת מהן בדרכים מגוונות ויצירתיות, אבל ההתמודדות היא בדרך חתחתים ראייתית.

מה יעלה בגורל עדות דכנר?

מותו של דכנר הוא בעיה עבור הפרקליטות. דכנר הספיק אמנם להשלים את עדותו הראשית, אך מת בטרם נחקר נגדית על-ידי כל הסנגורים. סנגוריו של אולמרט החלו לחקור אותו נגדית, בסגנון אגרסיבי למדי, אך לא סיימו.

השאלה איזה משקל יינתן בסופו של דבר לעדותו המפלילה של דכנר נגד אולמרט, נתונה לשופט המחוזי דוד רוזן. השופט רשאי להסתמך על דברי דכנר במשטרה, על דבריו בעדות הראשית ועל ראיות תומכות. הוא רשאי גם להתעלם מעדות זו, שאיננה נקייה מקשיים. כל החלטה תוכל להיתמך בנימוק משפטי-ראייתי סביר.

החלטה להסתמך על עדות דכנר תצטרך להתבסס על עדות יוסי אולמרט. אלא שגם כאן נדרשת מידה של יצירתיות משפטית כדי להתמודד עם חזרת האח מהגרסה המפלילה שמסר בחקירת המשטרה ב-2010. אז סיפר אולמרט האח על העברה בנקאית של 30 אלף דולר מטלנסקי (יש אסמכתא לכך במסמכי הבנק) ועל 6 צ'קים מדכנר, של 50 עד 80 אלף שקל כל אחד (אין אסמכתא לכך).

סנגוריו של אהוד אולמרט, עורכי הדין אלי זהר ורועי בלכר, ביקשו להתבסס על גרסתו של האח מ-2010, מאחר שלדעתם היא מסייעת להם בנקודה קריטית: גם אז, לשיטתם, הדגיש יוסי אולמרט את העובדה שאחיו אהוד לא היה מודע לעומק בעיותיו הכספיות.

חקירתו של יוסי אולמרט בשבוע שעבר סימנה אפוא שיא אירוני נוסף במשפט - הן התובעת, עו"ד ליאת בן-ארי, והן עו"ד בלכר, חקרו אותו בחקירה נגדית; שניהם ביקשו למוטט את גרסתו הנוכחית ולהחזירו לגרסת 2010, כל צד משיקוליו הוא.

גם בשאלת עדותו של יוסי אולמרט, תהיה כל החלטה של בית המשפט סבירה. ניתן יהיה לקבוע, למשל, כי אולמרט האח שינה במפגיע את גרסתו בניסיון מגושם לסייע לאחיו, וכי שינוי הגרסה משקף התנהלות מוכרת מעולמות עברייניים.

אם השופט רוזן טרם גיבש דעה (מהשתתפותו הפעילה בחקירת יוסי אולמרט עולה ההיפך), הוא יוכל לחכות לשלבים הבאים במשפט, ובמרכזם עדות הנאשמים עצמם.

סבך האינטרסים הסותרים ביניהם עשוי עוד להביא לאפקט של רצף עסקאות טיעון, שהפרקליטות מייחלת לו, ברגע שאבן הדומינו הראשונה תחליט לקנות את הסיכון. עוד קודם לכן תתקבל הכרעת הפרקליטות בשאלה האם לסגת מכתב האישום, לפחות כלפי אולמרט ודני דנקנר, בתום פרשת התביעה.