פורטפוליו / בועז דקל

גיל: 53 תפקיד: מנכ"ל PMI, ייצור, שיווק והפצה של מותגים לילדים

אני: נהנה להקים דברים יש מאין. אוהב אתגרים.

שורשים: אליהו דובקין, סבא מצד אימא, היה מחותמי מגילת העצמאות, פעיל בהעלאת שארית הפליטה לארץ אחרי השואה, ובתקופת הבריטים היה האחראי על הקצאת הסרטיפיקטים, כראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, תפקיד אכזרי שקבע גורלות. סבי השני, שעלה מבולגריה בשנות ה-20, היה ממקימי הרצליה.

הורים: אימא, שנולדה ברחביה, פגשה את אבא בפלמ"ח, בהכשרת דפנה. שניהם נלחמו בקרב הקשה על נבי יושע במלחמת העצמאות. 28 מחבריהם נפלו מאש האויב, ומפני שלא הסכימו לעזוב את חבריהם מאחור. אבא היה אחראי על הפינוי, לוחמים לא הסכימו להתפנות. הסיפור הזה לא נתן לו מנוחה. בחלומו רצה להקים מוזיאון במקום, שהיום הוא רמות נפתלי. אני, כחייל של אבא, לקחתי על עצמי את הפרויקט. "מוזיאון הרעות" שהקמתי עם אנשים נפלאים כמו סטף ורטהיימר והמועצה לשימור אתרים, ייפתח בתחילת ינואר בשנה הבאה.

ילדות: אבא היה מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות ואימא חשבת במפעל של כור. גדלתי באשקלון.

יזמות: מגיל שמונה התחלתי להתפרנס לבד. לקחתי את המכסחת המשפחתית וכיסחתי באופן קבוע אצל השכנים. בגיל 15 ארגנתי את "מועדון הסרט הטוב". הקרנתי במסגרתו את "חלף עם הרוח" ו"הטוב הרע והמכוער". מכרתי כרטיסים מראש לוועדי עובדים ובמקביל מכרתי גלידה אמריקאית בדוכן. לא הייתי יותר מדי בבית הספר.

מיקונוס: אחרי שירות כקצין ארגון ב-8200, נסעתי לשם לטיול שחרור וחזרתי עם עשרה סוודרים ארוכים שסרגו הזקנות ונמכרו בתוך שעה. במשך שני חורפים נסעתי על הקו 14 פעמים כיבואן רשמי עם תעודה.

הדס: אשתי. העסקה הטובה ביותר שעשיתי בחיים. הכרנו בצבא ומאז, כבר 30 שנים שאנחנו ביחד. היא קיבוצניקית שורשית, ד"ר לתנועה וראש המסלול לחינוך גופני בסמינר הקיבוצים והחברה הכי טובה שלי. יש לנו שלושה ילדים.

הפצת תקשורת: התחלתי כילד בן 23 במקומון "רחוב ראשי". שנה אחר כך לקח אותי עמוס שוקן ומינה אותי למנהל ההפצה של עיתון חדשות, כחלק מצוות ההקמה. זה ענה על הצורך שלי לשווק ולמכור ולחפש צרכים לא קונבנציונליים. התעסקות בתקשורת ממש אף פעם לא עניינה אותי, אפילו שאני צרכן תקשורת כבד.

בר הפצה: בגיל 30 החלטתי לצאת לדרך עצמאית וייסדתי את החברה עם עידו ברגמן, חבר ילדות מאשקלון. הלקוח הראשון שלנו היה גלובס ואת המנויים הראשונים הפצנו במו ידינו. התחרינו ב"גד", עד שהפסיקה לפעול. ב-94' מכרנו 25% לידיעות אחרונות. כשחגגתי יום הולדת 50, הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי וחשבתי שהעיתונות הכתובה מיצתה את עצמה בתחרות עם התקשורת האלקטרונית, ולא תגדל יותר. אז מכרתי את המניות שלי לעידו והחלטתי להתמסד ל-PMI.

PMI: ראשי תיבות של "פוקט מאני אייטמ'ס". הקמנו אותה ב-97' כשהבנתי שטרנדים לא מטופלים מספיק. בניגוד ליבואני הצעצועים, אנחנו עוסקים רק במותגים ובטרנדים. כמו הארטיקים של "אנגרי בירדס" והקלפים של "סופר גול".

זיהוי טרנדים: מורכב. יש לנו סקאוטינג בתערוכות ברחבי הגלובוס ואנחנו נמצאים בקשר הדוק עם האולפנים לגבי סדרות טלוויזיה וסרטים חדשים. אבל לפעמים הטרנד צומח מהרחוב.

כישלונות: יש שבעה מתוך עשרה ניסיונות. ויש כישלונות שמשלמים עליהם הרבה מאוד כסף, כמו הניסיון שלנו להכניס את הסופרגול לטורקיה.

צעצוע וירטואלי: חיבור בין צעצוע פיזי לרשת. זה טרנד שילך ויתחזק.

ניצול השיווק בילדים: אין בפעילות שלנו. זה סוג של התייפייפות לקרוא לפעילות הזו מסחטת כסף. חלק נאה מההכנסות שלנו מושקע בתרומה לקהילה.

הוצאה לאור: את "ספריית יהודה דקל", ע"ש אבי, הקמתי על בסיס ההוצאה לאור של היומנים הממותגים.

בישול: אני נורא אוהב אוכל. גם גורמה וגם שקשוקה.

תפיסת עתיד: הכי חשובה לי המשפחה, שהיא המפעל הכי מוצלח שלי. אני מתכוון להמשיך ולתרום בכל מה שנוגע למורשת והנחלתה לדורות הבאים.

צרו איתנו קשר *5988