הקיצוץ שאיש לא יתנגד לו

ראש הממשלה היה יכול לסכם שבוע נפלא מבחינתו. בעודו מטייל על החומה הסינית, במרחק 7,141 ק"מ ממנו מתקיימת מערכה התקפית משולבת נגד שר האוצר שלו, יאיר לפיד. נתניהו לא הצליח להסתיר את החיוך.

עוצמת המתקפה על לפיד שהטיל את כל כובד הגזירות על מעמד הביניים, היתה עד כדי כך חזקה שנתניהו הוצג כמבוגר האחראי, כראש הממשלה הממלכתי שרק מחכים למוצא פיו, להחלטתו האם להעניק גיבוי לשר האוצר או לא. ככל שהתקשורת חבטה בלפיד יותר והפכה אותו לסמרטוט, כך נראה היה נתניהו גדול יותר, חזק יותר, סמכותי יותר.

מה יותר מזה יכול היה נתניהו לבקש?

פחות משנתניהו אוהב את תחושת כובד האחריות שעל כתפיו, הוא נהנה לשוב להיות קינג ביבי, המלך הבלתי מעורער, ומהגיית צירופי המילים "משמעת פיסקלית" ו"אחריות תקציבית".

אלא שאז התברר שבעוד לנו הוא קורא להצטמצם ולהדק את החגורה, לנתניהו מתקינים במטוס את המיטה הזוגית, ולא בפעם הראשונה. עד שלרגע נדמה שראש הממשלה מחזיר לעצמו את כבודו האבוד מאז הבחירות, במומחיות השמורה רק לו הוא שוב תקע לעצמו גול עצמי מרהיב במיוחד.

כלפי לפיד הציבור חש עכשיו תסכול. מצביעיו חשים בוז, אכזבה, וכעס על עצמם שהתפתו ברגע האחרון להצביע לו. אבל כלפי נתניהו ורעייתו שתחיה שרה מדובר בלא פחות מאיבה. כי זה לא רק המיטה הזוגית, הניקוי היבש, הגלידה, תקציב הניקיון של מעון ראש הממשלה או האיפור של שרה. זה חוסר הטאקט, חוסר הטעם וחוסר הרגישות.

זה השילוב של סמיכות הפרסומים על רקע הגזירות הכלכליות הקשות שצורבות בבשרו של האדם העובד. הסיפור הוא לא רק החצי מיליון שקלים שעלתה התקנת המיטה, או עשרות אלפי השקלים שהוצאו על האוכל של האדון והגברת הראשונה, זו גם הדוגמה האישית, הנהנתנות, חוסר הצניעות והאטימות, זה גרף ההוצאות העולה מאז 2009 בקביעות.

עד עכשיו הציבור ספג. אבל כשהכל מתפוצץ אל מול הקיצוצים בתקציב המדינה, זו כבר לא מלחמה של עיתון אחד בראש הממשלה. זה כעס של ציבור שלם שעומד לפתוח את הארנק ולשלם מחירים גבוהים על החיים פה, אל מול ראש הממשלה שלו ורעייתו שמצפצפים עליו וחוגגים.

מצד שני, גם לפיד בצרות צרורות. אחרי חודשיים שבהם כמעט ולא ענה לשאלות, עבר הבוקר שר האוצר לקיצוניות השנייה והסתער על כלי התקשורת האלקטרונים כאחוז תזזית. זו היתה תגובת הנגד שלו להעברת התקציב בממשלה ולסיבוב שעשו עליו דרעי וש"ס, ולהפגנות שאם יבשילו לפירות יעמידו אותו בפני בעיה קשה, אבל יותר מכך זה לימד על מצוקה, על הלחץ וההיסטריה שאחזו בשר. כי כמו בבדיחה, אם אתה מתחיל להסביר את עצמך, זה נראה רע.

לפיד ונתניהו יודעים שצרת רבים אינה נחמה. גם לא חצי. ההתרסקות המקבילה שלהם רק יוצרת ואקום, מעצימה את התחושה בציבור שהמושיע עוד לא נמצא.

טייס אוטומטי

ישראל אוהבת להעמיד את עצמה בהשוואה למדינות ה-oecd, אז גם כשמדובר בטיסות ראש הממשלה יש מקום להשוואה. מבדיקה קצרה עולה שישראל נמצאת באחד המקומות הגבוהים אם לא ה, כשמדובר בהצטרפות של רעיית ראש הממשלה לטיסות בעלה. ההצטרפות של שרה היא אוטומטית לכל נסיעה, קצרה כארוכה. בת הלוויה מספר אחת בעולם. בלשכת ראש הממשלה העלאת הגברת למטוס היא חלק מהפק"ל והם מתנהלים בנושא כמו על טייס אוטומטי: נערכים בצוותים מתוגברים ובמשלחות מנופחות שילוו את הגברת בנסיעותיה לחו"ל.

אבל מעבר למחיר של תוספת התקנת המיטה הזוגית, ולתוספת כוח האדם שמתלווה לנסיעה, להצטרפותה של שרה לטיסות ראש הממשלה יש גם מחיר תדמיתי ומדיני שאינו ניתן לכימות בכסף, ומהווה סעיף לא פחות חשוב מסעיפים אחרים בתקציב המדינה.

סיפור המיטה הזוגית הוא רק דוגמית. זו ביופסיה של נגע ממאיר ועמוק הרבה יותר. לכל נסיעה כזו מוקמת תשתית שלמה שמתרוצצת סביב הגברת נתניהו ושנועדה לרצות אותה במסעה ולצמצם את נזקי הצטרפותה. כי אין ביקור שלא מותיר אחריו שובל של תקריות עם הגברת בשגרירויות, בנציגויות, וזה כולל איחורים של כל הפמליה, צעקות, שיבושי לוחות זמנים ועוד תופעות שהפכו לקבועות בכל נסיעה.

ההצטרפות של שרה לנסיעות בעלה היא לא פחות ממעמסה. במקום להזמין לו מיטה זוגית היתה מקילה עליו לו היתה נותנת לו לטוס בלעדיה. הקרובים לו ביותר מעידים שעצם הצטרפותה מצמצם את שעות המנוחה שלו. היא גוזלת ממנו הרבה יותר. הנגיסות שלה בזמן שלו עצומות, ואת זה אי אפשר לכמת בכסף. במקום להקדיש את שעות הטיסה לעבור על ניירות העמדה שהוכנו לו על ידי הגורמים המקצועיים, עסוק ראש הממשלה בזוטות.

אם ראש הממשלה יכול להסתדר בלי שר חוץ במשרה מלאה אולי הוא יכול להסתדר גם בלי שרה? נראה שדווקא בקיצוץ הזה כאן הציבור יגלה הבנה.

אינטליגנציה רגשית לקויה

בסביבה הקרובה של נתניהו, החל בחברי הכנסת, דרך השרים וכלה במעגל הקרוב של היועצים המקיפים אותו, לא חושבים אחרת מהציבור. עובדה. אף אחד גם לא יצא להגנתו. אפילו לא גלעד ארדן.

כולם, בלי יוצא מן הכלל, סבורים שהנהנתנות של ראש הממשלה מוגזמת, שהדרישות להתקין מיטות, להתעקש על המלונות היקרים ביותר, לצרף את שרה לכל טיסה, ולקחת את הילדים בגילם המופלג לחו"ל אינה תמיד מוצדקת, שההוצאות האישיות בלתי סבירות בעליל, אבל אף אחד לא מעז לומר לו את זה. הפחד משתק אותם. בחדרי חדרים הם מבקרים אותו ושופכים עליו אש וגופרית, עם בני זוגם, עם חברים וגם בשיחות סגורות עם עיתונאים, אבל מולו אין מי שיהיה מוכן להתייצב. אין מי שימנע ממנו ליפול לבורות.

לא פחות מדאיגה מכך היא העובדה שראש הממשלה לא יודע לקבל ביקורת. אם בתחומים המקצועיים נתניהו קשוב לסביבתו, מתייעץ עם כל דבר שזז ומוכן לספוג ביקורת, בנושאים האישיים הוא מגלה אטימות מוחלטת. ביקורת אישית בעיניו היא לא עניינית. הוא רואה בכך צרות עין. הוא משוכנע שאם ניתחת עליו ביקורת היא נובעת ממניעים אינטרסנטים, אישיים, חתרניים. זה לא יכול להיות אחרת. הוא בטוח שמבקריו שלוחים של גורם עוין, בעל אינטרס אישי, פוליטי, או עסקי, שזומם להפיל אותו.

בהעדר מי שיעז לעמוד מולו, אפשר היה לצפות שלאור העובדה שהאינטיליגנציה הרגשית של נתניהו לקויה, רעייתו שעושה ימים כלילות עבור אוכלוסיות חלשות וילדים בעלי צרכים, תהיה זו שתעצור אותו ותסביר לו עד כמה ההתנהלות הזו מוגזמת. עד כמה היא חסרת טאקט ולא נכונה, שלא ראוי שראש ממשלה נוהג כך בתקופת קיצוצים. למרבה ההפתעה זה לא קרה.