הדיקטטור הנבחר

ארדואן מעדיף היסטוריית סולטנים. עדיף שיפנה להיסטוריה צרפתית

מה הייתה הסבירות, שמחאה עירונית קטנה נגד הריסת פארק תהפוך לתנועת המונים? מבוטלת. כל-כך מבוטלת, עד שטאייפ ארדואן, ראש הממשלה היהיר של טורקיה, הורה לשירותי הביטחון שלו לגלות אילו ידיים זרות בחשו בקדרה.

שליטים סמכותניים (אוטוריטריים), המאבדים בהדרגה את הקשר עם המציאות, נוטים תמיד להגיע אל המקום הזה. פוטין של רוסיה מצא ידיים זרות, כאשר רבבות מוסקבאים יצאו להפגין נגד שלטונו, בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. צ'אבס של ונצואלה, ויורשו ניקולאס מאדורו, גילו את ידי הסי-איי-אי בכל מחאה אפקטיבית של האופוזיציה.

הם היו רגילים להניח שהרחוב שייך להם; האופוזיציה עוררה אצלם בוז אינסטינקטיבי (ולא פעם גם הייתה ראויה לו); הם תכננו את תקופת הכהונה הבאה, ואת זו שאחריה, גם אם הן יצריכו את תפירת החוקה על מידותיו של המנהיג. פוטין העניק לעצמו פוטנציאל של 12 שנה נוספות לאחר 12 הראשונות. צ'אבס פטר את עצמו תחילה מהגבלה של כהונה אחת, ואחר כך - מהגבלה של שתיים, והודיע שהוא מתכוון להיות שם ב-2020 וב-2030. הוא נקרא לישיבה של מעלה.

בפברואר מלאו עשר שנים לכהונת ארדואן כראש הממשלה. היעד הבא הוא כהונת הנשיא, תחת חוקה חדשה, שתסב את טורקיה למשטר נשיאותי. הוא מתכוון להיות שם ב-2023, כאשר ימלאו מאה שנה לרפובליקה שיסד שנוא-נפשם של האיסלאמיסטים, מוסטפא כמאל אטאטורק. עד השבוע לא הייתה סיבה להניח שמבוקשו לא יינתן לו.

ה"אולטראס" של כיכר טקסים

על המשמעות המדויקת של המאורעות ברחובות טורקיה אפשר כנראה להתווכח. אנחנו יודעים שקבוצה מעורבת של גברים ושל נשים, כמה מאות לכל היותר, יצאו להפגין בכיכר טקסים, במרכז איסטנבול. המשטרה הגיבה ביד נטויה. להלן קיבלו המפגינים המקוריים תגבורת מפתיעה: נחילים של חובבי ספורט תחרותי, אוהדיהן הקנאים של ארבע קבוצות כדורגל מפורסמות. בדרך כלל, האוהדים לוחמים אלה נגד אלה. ב-31 במאי נמצא להם אויב משותף: משטרת איסטנבול.

לפחות במובן הזה, המאורעות בטורקיה מזכירים את "האביב הערבי". במצרים, אוהדי כדורגל קנאים ("אולטראס") מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחותה של התקוממות הרחוב נגד משטר מובארק. הם הוסיפו למלא תפקיד כזה גם בהתפרצות האחרונה נגד ניסיונו של המשטר האיסלאמיסטי לחנוק פלורליזם (סקירה טובה של הכדורגל והפוליטיקה במזרח התיכון, כולל יאללה-בית"ר, אפשר למצוא ביומן-הרשת של ג'יימס דורסי, משקיף רב שנים על הפוליטיקה של האזור, mideastsoccer.blogspot.sg).

משונה עד כמה מיעט ארדואן לשנן את לקחי המזרח התיכון. הוא כנראה שכנע את עצמו, בעזרת תקשורת כנועה ואוסף של אומרי-הן, שאצלנו-זה-לא-יקרה. סוף-סוף, איך אפשר להשוות אותו, גיבור העם, אשר חזר ונבחר שלוש פעמים, עם הרודנים המושחתים של העולם הערבי, זייפני הבחירות הכרוניים, שנישאו על כידונים?

אכן, אי אפשר. ההתקוממות ברחובות איסטנבול אינה באה ממשפחת תחריר של קהיר. טורקיה מפותחת ועשירה מדי, עם הכנסה שנתית לגולגולת הגדולה פי שלושה ויותר מזו של מצרים. טורקיה גם עברה חילון מסיבי. נשים מצריות לא היו מעיזות להתייצב בשמלות אדומות הדוקות מול שוטרים.

בשנה ה-11 לשלטונו

את ההתקוממות בטורקיה אפשר אולי להשוות עם התקוממויות הרחוב באירופה בסוף שנות ה-60, בייחוד מאי 1968 בפריז. שניהם התחוללו בזמן של שפע כלכלי יחסי, ללמדך מה חלקית היא המשוואה המניחה יחס של סיבה ותוצאה בין שפע ובין פסיביות פוליטית.

מאי 1968 התחולל בשנה ה-11 לשלטונו של שארל דה גול. מאי של איסטנבול התחולל בשנה ה-11 לשלטון ארדואן. שניהם, דה גול וארדואן, הגיעו לשלטון באופן דמוקרטי. אבל הם ניהלו ממשלות כדרך שמלכים וסולטנים נהגו לנהל אותן לפני שקמה הרפובליקה. מה משונה שבין הפרלליים אפשר גם למצוא תפנית אנטי-ישראלית קיצונית, עם צדדים פתולוגיים, ששמה קץ לברית צבאית מועילה מאוד.

במאי 1968 חישב דה גול להתמוטט. הוא עזב את פריז, ובילה כמה ימים אצל כוחות צרפת ליד נהר הריין. אבל הוא חזר, התעשת, פיזר את הפרלמנט, וערך בחירות קודם זמנן. צרפת חזרה והאמינה לו שהברירה היא בינו ובין תוהו-ובוהו, והנחילה ניצחון מוחץ למפלגתו.

עשרה חודשים אחר כך, דה גול התפטר. היה אמנם תירוץ פורמלי (הפסד במשאל-עם על עניין לא-חשוב), אבל ברור שמאורעות מאי היו הסיבה. הם ערערו ללא תקנה את הסטטוס-קוו וסללו את הדרך לשינוי מופלג. צרפת שאחרי דה גול פנתה אל רפורמות, השלטון נשמט מידי הגוליסטים הקשוחים, עבר תחילה לידי ליברלים ואחר כך לידי השמאל.

המרצע יצא מן השק

האמנם מאי-יוני 2013 בטורקיה יניבו תמורות כאלה? קצת קשה להאמין בזה. ארדואן צעיר ב-20 שנה ממה שהיה דה גול ב-1968, אם כי בשנתיים האחרונות היו רינונים על מצב בריאותו. אין לו חלופה של ממש, בתוך מפלגתו או מחוצה לה. האופוזיציה הפרלמנטרית פתטית.

אף על פי כן, האיש שהגיע מלכתחילה לשלטון בזכות שליש הקולות (אחוז חסימה גבוה במיוחד מנע ייצוג פרלמנטרי מרוב יריביו), מדבר עכשיו במפגיע רק בשמו של חלק מן הציבור הטורקי. יתר על כן, המרצע יצא מן השק. במשך שנים, משאלת-לב החליפה את השכל הישר בהערכת כוונותיו האמיתיות של ארדואן. עכשיו אנחנו יודעים שהוא אינו מאמין בדמוקרטיה ליברלית. הגז המדמיע של כיכר טקסים יעמוד בנחירי טורקיה עוד ימים רבים, ויעמיד בספק את הלגיטימיות של שלטונו. *e

צרו איתנו קשר *5988