מלחמת רוז ברוז

"לדחוף את הפיל", ב' 20:55, ערוץ 8

יסלח לי אלוהי הטלוויזיה, אבל לעיתים קרובות מדי אני נוהג לשלטט את דרכי הלאה מסיפורים על אומללות אנושית במקומות נידחים על פני הכדור: די לי בצרות שלנו עם שכנינו ובמצב הכלכלי כדי להשלים את מכסת הדאגות, הרחמים העצמיים והחמלה שאני יכול לגייס בערב אחד. יחד עם זאת, הסרט הזה גרם לי לשקוע בהרהורים נוגים על עתידו של המין האנושי, הרהור שהייתה לו אפילו סיומת אופטימית משהו, כמו סיפורה של רוז מפנדו.

המילים "שבט הטוטסי" נקשרו בתודעתי עד כה דווקא עם רואנדה השכנה, ועם המלחמה הנוראית בינם לבין שבט ה"הוטו", שהביאה לאחת מתופעות הפליטות והרעב הנוראיים של דורנו.

ובכן, מסתבר שלא מעט מבני הטוטסי שנמלטו לקונגו השכנה, היו קורבנות לעוד סבבים של אלימות. בתוך אחת הפרעות בטוטסי, נהרג גם בעלה של רוז. יחד עם תשעה מתוך עשרת ילדיה היא מצליחה להימלט ולמצוא מקלט בארצות-הברית. שם, מפיניקס שבאריזונה, היא מנסה לעורר מודעות למצבם של בני עמה, יחד עם החובות שרובצות עליה כאם לתשעה ילדים בארץ חדשה ולא מוכרת.

פן מרגש בסיפור המרגש בלאו-הכי הוא כאשר רוז פוגשת לבסוף את ילדתה העשירית שאותה נאלצה להשאיר באפריקה. יחד נאלצות השתיים להניח את העבר מאחוריהן למען העתיד. ומכאן גם האופטימיות המסוימת שבקצה הסיפור הכואב הזה: כדי להניח לעבר, אתה חייב להיות מסוגל לא רק להשלים איתו, אלא אף לסלוח - כפי שהיא מנסה להסביר לוועדות הפיוס שמנסות ליישב את הסכסוך בדרום קונגו - ואנשים שיכולים לשים את עתיד ילדיהם לפני מורשת הוריהם, מעוררים אצלי תמיד הערכה, לא משנה היכן הם גרים.

גאים בזכרו

ספיישל סרטי עמוס גוטמן, ב' מ-20:35, "יס 3"

כבר די הרבה זמן, 20 שנים בדיוק, שהיוצר הקולנועי החשוב הזה לא בסביבה, ושבוע הגאווה הוא הזדמנות מצוינת להיזכר בכמה סרטים מהטובים יותר שנוצרו כאן. יפתח את הערב "חימו מלך ירושלים" - שהפך, בלי כוונת מכוון, גם לשידור-זיכרון ליורם קניוק שהתסריט נכתב לפי ספרו. אחר כך ישודרו "נגוע", "בר 51" ו "חסד מופלא". אמנם הקולנוע של גוטמן מעמיד במרכז רוב יצירותיו את ההומוסקסואל המתלבט והמתייסר, אולם כאשר התוצאה הסופית (של רוב הסרטים), היא טובה כל-כך, הרי שהיא רלוונטית לקהל הצופים כולו.