המשטח המהיר בעולם, בטוחים?

שינויים בתרכובת הדשא הפכו את המשטח בווימבלדון לאיטי כל כך, עד ש"הגראנד סלאם המהיר בעולם" הפך ליותר מהיר רק מהחימר ברולאן גארוס

זה מרגיש כמו יותר, אולי כי טניס בלעדיו זה משהו שהמודעות מעדיפה להדחיק, אבל עברו בדיוק עשר שנים מאז שרוג'ר פדרר זכה בגראנד סלאם הראשון שלו, בווימבלדון 2003. ווימבלדון, כמוסד ספורט, אוהב להתהדר במסורת שלו, בקסם של הנוסטלגיה, בכך שדברים נשארים אותו דבר. אבל למעשה הטורניר השתנה מהותית בעשור האחרון. ואם רוצים להבין, ביום הפתיחה של ווימבלדון 2013, איך ולמה המוסד הכי יוקרתי בטניס השתנה, הדרך הכי טובה, כמו בכל מה שקשור לטניס, היא פשוט להסתכל על פדרר.

בגמר 2003, נגד האוסטרלי מרק פיליפוסיס, פדרר עדיין שיחק בסגנון שהיה כמעט שם נרדף לווימבלדון, סרב-אנד-וולי, שאף להגיע לרשת בכל הזדמנות גם במשחקוני החזרה, ולכן חבט 66% מהחבטות שלו באותו משחק מתוך המגרש, ואת כל השאר מאחורי קו הבסיס. בגמר 2009, בניצחון על אנדי רודיק מארה"ב, פדרר כבר חבט רק 46% מהזמן מתוך המגרש. לפני שנה, ברבע הגמר נגד מיכאיל יוז'ני מרוסיה, המספר ירד ל-34%. בכל המשחקים פדרר היה, כמו תמיד, השחקן היותר התקפי. הנסיגה הקונסיסטנטית במיקום במגרש קרתה כי המגרשים בווימבלדון "הם באופן ברור כבר לא המגרשים הכי מהירים", אמר פדרר.

***

המגרשים בווימבלדון הם לא הכי מהירים בטניס מאז שנת 2001, כשהטורניר קיבל החלטה לשנות את התרכובת של הדשא. אדי סיוורד, שהיה הגנן הראשי בווימבלדון בין 1991-2012 וקיבל את הכינוי the grass whisperer, הוביל את השינוי אחרי שבשנות ה-90 "כולם אמרו שטניס על דשא מת כי המשטח מהיר מדי וזה נותן יתרון רק לשחקנים עם סרבים חזקים". הדומיננטיות של הסרבים יצרה מצב שבו 88% מהנקודות על דשא נגמרו תוך פחות משש שניות, מה שכמובן פגע באטרקטיביות של ווימבלדון. "מבחינתי", אמר פעם רפא נדאל, "זה לא באמת מרגש לראות משחק בין פיט סמפראס לגוראן איבניסביץ' או שחקנים מהסוג הזה. זה לא באמת טניס, אלא רק כמה חבטות".

כדי שאפשר יהיה לראות יותר מכמה חבטות בווימבלדון, סיוורד החליט לזרוע במתחם רק דשא מזן שיפון (עד אז התרכובת היתה 70% שיפון ו-30% זן שנקרא creeping red fescue). השיפון מייצר משטח יותר יבש וקשה, הקושי של המשטח גורם לכדור לקפוץ יותר גבוה אחרי המגע עם הדשא, גבוה משמעותית מהקפיצה הנמוכה שאפיינה אותו בעבר, ובווימבלדון מתעקשים שזה כל ההבדל. "הכדור שומר על אותה מהירות", אמר סיוורד, "אם כדור מגיע אליך ב-190 קמ"ש, נגיד, והוא בגובה של הקרסוליים שלך, אין לך זמן להחזיר אותו. אבל אם הכדור מגיע אליך בערך באותה מהירות לחזה, התגובות של השחקנים היום כל כך מהירות, שיש להם כל הזמן שבעולם להחזיר את הכדור".

הטענה של סיוורד, שהזווית שבה הכדור קופץ אחרי המגע עם המשטח משפיעה על תפיסת המהירות, היא טענה נכונה בפני עצמה. "העין והמוח הרבה יותר טובים בלאמוד זוויות מאשר בלהבחין בשינוי קל במהירות הכדור", כותב האוורד ברודי, פיזיקאי מאוניברסיטת פנסילבניה, בספר Tennis Science for Tennis Players. "אם הכדור מגיע בזווית נמוכה אחרי הקפיצה, אתה מסיק שהמגרש מהיר כי אתה חייב להגיב יותר מהר".

***

רק שבמקרה של ווימבלדון, יש הוכחות חותכות לכך שתפיסת המהירות מושפעת לא רק מהזוויות, אלא ממש מהמהירות, או יותר נכון דווקא מהאיטיות היחסית, של הדשא. את ההוכחות סיפקו אנשי ה-BBC, הרשת שמשדרת את ווימבלדון בבריטניה מאז 1937, שהשתמשו במערכת "עין הנץ" (דרכה מערערים על החלטות שיפוט) כדי לנתח שני סרבים של פדרר בווימבלדון, אחד מגמר 2003 ואחד מגמר 2008. שני הסרבים היו זהים מבחינת עוצמה (203 קמ"ש) וסיבוב (ספין), אבל הכדור שנחבט ב-2008 לא רק הגיע לקו הבסיס של היריב (נדאל) כ-30 ס"מ יותר גבוה מהכדור של 2003, אלא גם הגיע איטי בכמעט 15 קמ"ש - המהירות שלו היתה 69 קמ"ש בקו הבסיס, לעומת 83.6 קמ"ש ב-2003, שזה הבדל של 20%.

הנתון הזה מקבל חיזוק ממערכת טכנולוגית של ה-ITF (הגוף שאחראי על הגראנד סלאמים ועל גביע דייויס), שנקראת Court Pace Rating (CPR). המערכת מודדת מהירות של משטחים באמצעות מכשיר שמשתמש בטכנולוגיית לייזר כדי לשחזר את המסלול של הכדור ולחשב סוגים שונים של מהירויות. המערכת מחלקת את המשטחים לחמש קטגוריות: משטח איטי, בינוני- איטי, בינוני, בינוני-מהיר, מהיר. לפי ה-CPR, המהירות של המשטחים בארבעת הגראנד סלאמים היא: אוסטרליה (משטח קשה) - בינוני-מהיר; רולאן גארוס (חימר) - איטי; ווימבלדון - בינוני; יו אס אופן (משטח קשה) - מהיר. במלים אחרות, ווימבלדון' שנחשב מסורתית לגראנד סלאם המשוחק על "המשטח המהיר בעולם", מדורג במקום הלפני אחרון מבחינת מהירות.

כך שפדרר צודק בהערכה שלו לגבי המהירות של הדשא בווימבלדון. עוד דבר שפדרר צודק בו, ושהשפיע על המעבר לקו האחורי בווימבלדון, הוא שהיום רואים על הדשא הרבה פחות ממה שמכונה בטניס "קפיצות רעות" - כדורים שפוגעים בחלק לא אחיד של המשטח ומשנים כיוון באופן בלתי צפוי. "כשאני שיחקתי בווימבלדון, לשחק על דשא היה יותר כמו רולטה רוסית", אמר ג'ון לויד, הטניסאי הבריטי הבכיר בשנות השבעים והשמונים, שגם זכה פעמיים בטורניר הזוגות המעורבים בווימבלדון. "היו הרבה קפיצות רעות. הכדור קופץ כל כך יותר אמיתי עכשיו, זה כמעט כמו לשחק על מגרשים קשים". רק יותר איטי.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988