באחרונה עלה לדיון מחודש הצורך ברשות שידור ציבורית, לנוכח "הרפורמה" שזה שנים לא יורדת מסדר היום. התשובה של רשות השידור, שנאבקת על קיומה, בקמפיין בולט בעיתונות הכתובה הייתה ועודנה: "בשבילך. לא בשביל הרייטינג".
במשוואה ההופכית הזו "רייטינג" עומד בסתירה לטובת ולצורכי הצופה; ומאחורי המסר הזה עומדת ההנחה הפופוליסטית שאיכות עומדת בסתירה לרייטינג, וששידורי ערוץ 1 הם, כידוע, שידורי פרימיום. האמנם?
במסגרת הדיון עולים קולות ששואלים "מי צריך בכלל שידור ציבורי? הרי הקהל אינו סופר אותו בשלט שלו, והוא מעדיף ריאליטי ושעשועונים נושאי פרסים, רצוי בדולרים. אז למה להתעקש ולהציע לקבל תקרובת שאינה ערבה לחיכו? תנו לקהל לנצח!
מדינת ישראל, בדומה לדמוקרטיות מערביות מתקדמות, צריכה שידור ציבורי. שידור ציבורי הוא חיוני לטיפוח תרבות ודמוקרטיה אזרחית, הדבר נכון ביחס לחברות ותיקות יותר ופחות, כגון ארצות-הברית, אנגליה, גרמניה וצרפת, ובוודאי ביחס לחברה צעירה כגון ישראל. וזה עוד לפני שהזכרנו את הייחודיות של השפה והיצירה העברית, נחלתם של מיליונים בודדים בסביבה תרבותית גלובלית מוחקת גבולות.
ובאשר לקהל - שרבים כל-כך נעשו מומחים להווייתו ומדברים בשמו, בעיקר כדי להצדיק את קיומם כחוקרים, פוליטיקאים או רגולטורים - הוא לא מטומטם.
כל אם יודעת שצריך להתעקש ולהציע בכל ארוחה ירקות טריים לצד השניצל והצ'יפס, בבחינת 'הושט היד וגע בם'. בהתחלה הילדים רק מסתכלים, בהמשך הם נוגעים, לצורכי משחק בלבד, אבל אם מתעקשים, כשהילדים קצת מתבגרים הם בוחרים ירק אחד או שניים שבלעדיהם הארוחה לא שלמה. אז נכון, זה לא קורה לכולם, והרוב לא מתאהב בירקות אלא יעדיף משהו מתוק ועסיסי יותר, אבל הוא כן לומד על קיומם, חשיבותם וערכם לבריאותו.
הציבור למד שתרבות מורכבת מריאליטי, מתוכניות אוכל, מתיאטרון, מוזיקה, כלכלה וצרכנות - וגם מתעודה ומיצירה מקורית. בסוף הבחירה היא שלו.
ערוץ ציבורי יכול וצריך לקבל נסיבות מקילות בנוגע לרייטינג, אך בשום אופן לא בנוגע לאיכות. במציאות הטכנולוגית העכשווית המזמנת לרוב בתי-האב בישראל עשרות אפשרויות צפייה איכותיות על גבי פלטפורמות מגוונות, איכות היא דרישה מחויבת המציאות. זאת ועוד, פרנסי רשות השידור עלולים להיות מופתעים כשיגלו כי יש הלימה בין איכות ובין רייטינג.
ומאיפה הכסף?
עיקר התקציב צריך להיות ממומן מאגרה. אבל הציבור צריך לקבל תמורה לאגרה. הצופה הישראלי יודע להעריך תוכן והוא מוכן לשלם בשבילו. והראיה לכך - ההכנסות מדמי מנוי ל-VOD.
"'טוויניז'" היא תוכנית טלוויזיה לילדים מבית היוצר של ה-BBC, שכל ילד בממלכה הבריטית גדל עליה עדיין. סדרות דוגמת "שרלוק", "איסט אנדרס", "אחוזת דאוטאון", "דוקטור הו", "המלון של פולטי", "המשרד", "החשוד העיקרי" - הופקו כולן בערוץ הציבורי האנגלי והפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות האנגלית. חלקם גם מככבים בראש טבלאות הרייטינג. תנו לישראלי חבילה מגוונת ואיכותית כזו - והוא ישלם.
לא על האגרה לבדה
מדיניות התקשורת בישראל מיום הקמתה ולאורך השנים נכשלה ביצירת שוק טלוויזיה אחד רחב, הרואה את התמונה כולה, 360 מעלות, שוק שכולל את הטלוויזיה הרב-ערוצית, הערוצים המסחריים והערוץ הציבורי.
הגיע הזמן להסתכל על השוק הזה באופן הוליסטי כעל מערכת שלמה, שהשלם בה הוא גדול מסך חלקיה, וכל תזוזה או קלקול באחת מן החוליות במערכת משפיעים על השאר.
באנגליה, שלאורה נבנה מודל הרגולציה בישראל, ה-BBC עבר מהפכה והפך את טבלאות הרייטינג בממלכה. הערוץ ממומן מאגרה, ושימו לב, מתשלומים של הערוצים המסחריים.
כשמסתכלים על טלוויזיה בדרך הוליסטית, ניתן לשאול מדוע לא להפנות הכנסות מזיכיון או מתמלוגים מהטלוויזיה המסחרית למימון הערוץ הציבורי, שבו יעשו יותר תוכניות תעודה ודרמה מקוריות.
זה שנים ששר התקשורת אחראי גם לרשות השידור. השר גלעד ארדן העביר בממשלה את הצעת החוק להקמת "ברית-המועצות". יש לקוות שיעשה צעד אחד נוסף - ויחבר את כל שוק הטלוויזיה לאחד. ובשורה התחתונה, אסור לשכוח גם לנתק את המערכת כולה מהפוליטיקאים.
* הכותבת היא מנכ"לית הוועדה הישראלית למדרוג ומרצה לתקשורת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
