ירידה מביכה מהעץ

הפרקליטות טיפסה על עץ גבוה בפרשת ורמוס - והנפילה כואבת

כגובה העצים שעליהם טיפסה פרקליטות המדינה במאבקה ההיסטרי נגד המנכ"ל לשעבר של בית ההשקעות פסגות, רועי ורמוס, כך כואבת עתה הנפילה אל קרקע המציאות. כהונתו של פרקליט המדינה משה לדור, שתגיע לסיומה בעוד חודשים אחדים - עם פרישתו ומינויו של פרקליט מדינה חדש - אופיינה באקטיביזם אכיפתי בעבירות צווארון לבן. בעוד שבתחום המאבק בשחיתות שלטונית, האקטיביזם הזה היה נחוץ, חיוני, קריטי לעתים, לדור לא נחל הצלחה דומה במה שנוגע לשוק ההון. המקרה של ורמוס ראוי שיילמד במערכת אכיפת החוק, וישמש תמרור-אזהרה למקומות שבהם המשפט הפלילי אינו אמור לדרוך.

מה לא עשו רשות ניירות ערך והפרקליטות לורמוס? סילקו אותו בבושת-פנים מעמדת המפתח שאותה החזיק בראש אחד מבתי ההשקעות הגדולים בישראל; קיימו חקירה ממושכת, תוך השמעת חשדות כבדים בדבר תרמית בניירות ערך; סגרו את תיק החקירה נגד תאגיד פסגות, במהלך שנוי במחלוקת, שעיקרו התניית הסגירה תוך קביעה כי "אין עניין לציבור" בהעמדה לדין של התאגיד, אם ישלם סכום-עתק של 150 מיליון שקל וירחיק את ורמוס מכל תפקיד; עיכבו במשך יותר משנתיים את ההחלטה בעקבות השימוע, תוך שורמוס ממשיך להתייבש בביתו; ובסופו של דבר נאלצים להעמיד תנאים מעוררי מחלוקת, כמו תשלום "עיצום כספי" בסך חצי מיליון שקל והתחייבות שלא לתבוע את רשויות האכיפה, כתנאי לירידה המביכה מהעץ.

הנה כמה מסקנות שקשה יהיה לחלוק עליהן: אקורד הסיום של הליך האכיפה נגד ורמוס מוליך למסקנה שעדיף היה לא להתחיל בהליך זה. הצבת דרישת קנס של חצי מיליון שקל תוך הימנעות מנקיטת הליך פלילי, או אכיפה מינהלית שהחוק מסמיך את רשות ני"ע לנקוט, היא גבולית מבחינה חוקית, והסיבה היחידה שהפרקליטות מרשה לעצמה לנהוג כך היא שלאיש מהצדדים אין אינטרס לאתגר דרישה זו בבית המשפט; ההשלכות הרוחביות הנובעות מהסיום המביך של הפרשה, ישפיעו לרעה על ההרתעה שחייבת להישמר כלפי השחקנים השונים בשוק ההון; והפרשה בכללותה מחייבת חשבון-נפש מעמיק ברשויות האכיפה, בנוגע ליחסן להליכים פליליים בשוק ההון.

מסעות דיג פרסונליים

כוחה של התביעה הכללית לקבוע גורלות של בני-אדם הוא עצום. רק לעתים רחוקות מתפקדים בתי המשפט, על ערכאותיהם השונות, כאמצעי בקרה אמיתי על החלטות אלה. אפשר להיווכח בכך החל מדיוני מעצר בבית משפט השלום, ועד הדיון בעתירה לבג"ץ שהגיש ורמוס עצמו נגד סגירת התיק נגד תאגיד פסגות. כוחה של התביעה כמעט אינו מוגבל, והוא הולך וגדל. זאת גם באמצעות מתן סמכות חוקית לבצע "סגירת תיק מותנית", הליך שנכנס לתוקף לפני שנה, ושככל הידוע, ורמוס הוא הראשון ליהנות מיתרונותיו.

סיום הפרשה אמור לשמש אפוא אזעקת השכמה עבור שני הגופים: מערכת אכיפת החוק בשוק ההון - רשות ני"ע כגוף חוקר והפרקליטות כגוף תובע; ועבור מערכת בתי המשפט. על אף שפרקליטות מיסוי וכלכלה ידעה מנה של כישלונות בבתי המשפט בשנים האחרונות, מודל האכיפה בשוק ההון לא שינה את הדנ"א שלו. אין מדובר בהצעה לנטישה מוחלטת של המסלול הפלילי לטובת אכיפה מינהלית, כפי שמציעים כמה סנגורים בולטים בתחום. אל דאגה, גם הם אינם מבקשים לנסר את הענף שעליו הם יושבים. השינוי צריך לבוא בקבלת החלטות מושכלת, ולא ביציאה למסעות דיג פרסונליים.

ותמיהה אחרונה באשר לחצי מיליון השקל שמהם יצטרך להיפרד ורמוס. אלמלא פורסם ברבים מצנח הזהב עתיר המזומנים שממנו נהנה ורמוס עם עזיבת פסגות, האם גם אז הייתה הפרקליטות מעיזה לשלוח יד אל כיסו באופן כזה?