לילך ויסמןהמו"מ שהציל אותי

לראשונה זה שנים תופס הנושא המדיני כותרות ומטלטל את המפה הפוליטית נתניהו מתחזק, העבודה ממריאה ומרצ מזנקת כמעט לשיא של 1992 היחיד שנותר מאחור הוא לפיד, שלא קיים בשיח המדיני ואחרי הטיפול האגרסיבי בח"כ קול - מה הפלא שיש עתיד ממשיכה לצנוח?

חידוש המו"מ המדיני עושה טוב לליכוד: אחרי שסבלה מירידה בבחירות, השיח המדיני מחזיר את מפלגת השלטון למרכז הפריים הפוליטי והיא מגדילה את כוחה. על פניו, המשפט הזה הוא אוקסימורון, אבל מסקר מכון רפי שסמית שנערך עבור "גלובס", הראשון מאז חידוש המו"מ המדיני, עולה התמיכה בליכוד ל-33 מנדטים. לזה אפילו נתניהו לא ציפה.

אמש נשאל נתניהו במזנון הכנסת האם השלום פרץ. גם במשפט הזה יש סתירה פנימית. זו הפעם השנייה בתוך שבוע שרה"מ מתיישב במזנון, שזה כפול ממספר הפעמים שבהן נכנס לשם בקדנציה הקודמת. בארבע השנים האחרונות נצפה שם נתניהו פעם אחת. החשש משאלות כתבים, מתגובות חברי כנסת ושרים, שגרם לו להדיר רגליו משם, פג. "יש סביבי שלום כל הזמן", הוא השיב בציניות, "סילבן שלום". בינתיים השלום היחיד שפרץ הוא בין שני היריבים לשעבר, אבל מצב רוחו של רה"מ היה מרומם. הוא חישב את הקלוריות של האוכל שהוגש לו, בדק את רכיבי המשקה התוסס, שאותו כינה "כימיקלים לישראל", ובחן אימוץ אפליקציה חדשה שסופרת צעדים ומתרגמת אותם לקלוריות. השיחה, אגב, התרכזה בדיאטה של השר שי פירון, שהוזמן לשבת סביב השולחן. לפחות בדבר אחד היה קונצנזוס: היא לא מצליחה.

פתיחת המו"מ עם הפלסטינים עושה טוב גם למפלגת העבודה שנמצאת במגמת עליה וזוכה ל-18 מנדטים בסקר - המספר הגבוה ביותר מאז הבחירות. זה בא טוב ליחימוביץ' ערב הפריימריז במפלגה, אבל זה לא הסיפור. סך הכל הריבאונד של העבודה והליכוד הגיוני - באופן טבעי, תהליך מדיני מחזיר אותנו למצב של שתי מפלגות גדולות המייצגות ימין ושמאל. הסיפור הוא איבוד כוחה המתמשך של יש עתיד. ללפיד צריכה להידלק נורה אדומה ולא בגלל שיש עתיד יורדת ל-14 מנדטים - השפל הגדול ביותר מאז הבחירות - אלא בגלל המגמה. אם בתחילת מאי העניק הסקר ללפיד 30 מנדטים, ראש בראש עם מפלגת השלטון, ביוני כבר היו לו 18 וביולי צנחה המפלגה ל-14 בלבד. אם ביחס לבחירות מפלגתו של לפיד רושמת ירידה, אז ביחס לסקר ממאי זו התרסקות. הנורה האדומה צריכה להידלק גם בקרב יועציו של לפיד, דני וסלי ואורי שני, שהם הכוח המניע מאחורי המפלגה, ולא 18 חברי הכנסת שלה. הירידה היא של למעלה מ-50% ב-90 יום. אם זה יימשך לפיד עלול למצוא את עצמו מתחיל את מושב החורף עם ירידה נוספת עד כדי מספר חד-ספרתי. זה צריך להדאיג אותו גם לקראת הבחירות הבאות, שבהן ראה את עצמו בקפלן 3 (משרד רה"מ) ולא בקפלן 1 (משרד האוצר). אם המ גמה תמשך לפיד יצטרך לשאול את עצמו אם יהיה ברחוב קפלן בכלל.

חמשת המנדטים של מאוכזבי לפיד נודדים למרצ ולעבודה, וגם לליכוד. מה שפוגע בלפיד הן לא הגזירות. הציבור דווקא מעריך אומץ. הוא מוכן לספוג גזירות כואבות בעיקר כשהוא רואה דרך הגיונית ועמדה עקבית, אבל הוא לא יכול לסבול את התחושה שמעבירים לו מסרים הפוכים. אחרי שבבחירות הבטיחו לו שלמעמד הביניים יהיה פה טוב יותר, המצביעים מגלים שאין דרך, אין עקביות, ואין פוליטיקה חדשה.

הנחמה היחידה שיוכל למצוא לפיד היא שהמו"מ טשטש את האפקט של הגזירות והוריד אותן מסדר היום, אם כי כאן כבר צצה בעיה אחרת: יש עתיד לא רלוונטית בשיח המדיני.

יש רק מפלגה אחת שסבלה מהתהליך הזה: שינוי של טומי לפיד, שאיבדה גובה במהירות והתרסקה. זו לא נורה אדומה שצריכה להידלק ללפיד, זו תחנת כוח שלמה. הטיפול האגרסיבי בח"כ עדי קול, שהעזה לפתח חשיבה עצמאית ולהצביע בניגוד לעמדת המפלגה, הוא חלק ממקצה השיפורים של לפיד ממה שנעשה במפלגת אביו. בעוד בשינוי כל פריצקי תפס כיוון והפך מלך, לפיד משליט משטר טרור שלידו אפילו ליברמן נראה ליברלי. הזובור הפומבי שעשה לקול מלמד שאת כל הטעויות שעשה טומי קוטע הבן יאיר באיבן.

רוצה שלום, אבל לא יכול

אחרי שניסו לפלג לה את המפלגה שלוש פעמים, לאחר שהפסידה את הבחירות על ראשות המפלגה ופרשה מהחיים הפוליטיים, מצאה את עצמה ציפי לבני על מדשאות הבית הלבן. את הכוח שלא היה לה עם 28 מנדטים, יש לה עם 3 בקושי עכשיו. לפי סקר סמית/"גלובס", לבני, שאמורה לקבל את דיבידנדים מחידוש המו"מ, עוד לא קוצרת את הפירות ונשארת עם 3 מנדטים. אולי בציבור עוד אין הפנמה של התהליך, אבל דבר אחד לבני עצמה ודאי הפנימה: הרבה יותר חם בקואליציה.

לבני לא היחידה שמתחילה להאמין לנתניהו. מסקר סמית/"גלובס" עולה, כי הציבור נותן בנתניהו אמון ומעניק לו מנדט להמשיך בשיחות. אלא שחלק גדול מהציבור מאמין שהכל דיבורים. שנתניהו רוצה אבל לא יכול. 54% מהציבור חושבים שנתניהו מעוניין בהסדר, אבל 40% מהם חושבים שהוא לא מסוגל בגלל הצד השני. נתניהו עמל במשך השנים לשכנע את הציבור שאין פרטנר - והציבור מאמין לו.

אם בקדנציה הקודמת הקואליציה הייתה החסם לתהליך מדיני, הפעם החסם הוא הליכוד. המאבק על שחרור האסירים שהובא לאישור הממשלה השבוע התנהל בתוך המפלגה. כבר בבוקר למד נתניהו מיומני הבוקר על התנגדותם הנחרצת של גלעד ארדן וישראל כץ. השניים כבר רואים את הפריימריז הבאים ואת פייגלין מתחזק מימינם. ארדן השתמש בטיעונים אידיאולוגיים, אך יש מי שסבורים שהקו המנחה היה "אם אין סמכויות - אין הצבעות". משמע, כל עוד נתניהו לא פוסק בוויכוח על הסמכויות בינו לבין יעלון, הוא לא תומך ברה"מ. את תג המחיר על הראיונות ספג כץ, שכאשר ביקש לדבר ננזף ע"י רה"מ. "אותך שמענו מספיק ברדיו", אמר לו.

את שלושת סימני השאלה שנותרו - גדעון סער, סילבן שלום ולימור לבנת - זימן נתניהו לשיחה בארבע עיניים לפני הישיבה. על הנייר לא היה ברור כיצד יצביעו. סער הטיף לשרים שהתנגדות היא לא לגיטימית. "מה היה קורה אם כולם היו נמנעים", ציטט את בגין, רק בלי הסרקזם והמעמד. בסוף הישיבה יתברר שלא הצליח להשפיע על אף אחד. התדהמה בעקבות תמיכתו של סער הייתה כה גדולה עד שהביאה את הצ'ילבות, ארדן וכץ, לשכוח לרגע מוועדת החקירה על תוצאות הבחירות ולדבר זה עם זה שלא באמצעות עו"דים או מקורבים.

שלום התחבט לאורך כל הדיון. הוא שקל להתנגד, והשתנק מבכי כשדיבר בהתרגשות על הסיפור האישי שלו ועל אביו שנרצח. נתניהו חיבק אותו חיבוק דב והוסיף שזה בסדר אם לא יפרט. בסוף החליט שלום להימנע. השרים הופתעו, אבל הקשיבו קשב רב להסבר הבא: היו שלושה שנמנעו בהצבעות דרמטיות כאלה שאחר כך הפכו לראשי ממשלה, מנה שלום בפניהם: אהוד ברק באוסלו, נתניהו במפת הדרכים ושמיר בהסכמי קמפ דיויד. כנראה שההסבר הצית את דמיונה של לבנת, והיא החליטה גם להימנע.

 שלום

 בחירות