כדורגלן אחד, שתי רגליים, 100 מיליון אירו?!

למה ריאל מדריד מוכנה להוציא סכום כל כך מופרך כדי לרכוש את גארת בייל? למה אין שום טעם לחפש היגיון בדבר הזה שנקרא שוק ההעברות?

750.6 מיליון אירו. זה הסכום הבומבסטי שהוציאו עד כה קבוצות הכדורגל באירופה, בגין 25 עסקאות רכישות השחקנים היקרות ביותר של קיץ 2013. כבר עכשיו, כשנותר כמעט חודש לפני שחלון ההעברות בליגות הבכירות ייסגר - נרשמת עלייה של 23% ביחס לסכומים שנזרקו על 25 ההעברות הכי יקרות של קיץ 2012 (שהסתכמו ב-609.9 מיליון אירו, ע"פ אתר transfermarkt). וכל החישובים הנ"ל? הם אינם כוללים את המגה-עסקה של חלון ההעברות הנוכחי, ולמעשה של כל הזמנים, שצפויה להיסגר בימים הקרובים - במסגרתה אמור לעבור גארת בייל מטוטנהאם לריאל מדריד בתמורה לכ-100 מיליון אירו.

אז מה בעצם קורה כאן? למה שוק ההעברות (שוב) מאבד כל רסן? בעיקר כי הביזנס של הכדורגל ממשיך לציית לאותו כלל שמלווה אותו כבר שנים ארוכות: כלל לפיו אין שום כלל.

***

תחת האנרכיה בה מתנהלים עסקי הכדורגל האירופי, המונח "שווי שוק" של שחקנים איבד לחלוטין מערכו. אין כללי ברזל לפיהם מחליטים המועדונים כיצד לנהוג וכמה להוציא במהלך תקופת ההתחמשות המוגבלת שיש להם בכל קיץ. יש רק מקרים אינדיבידואליים, שמושפעים על-ידי משתנים שלא ניתנים לחיזוי, והם אלו שגורמים לאינפלציה משוגעת במחירי הכדורגלנים.

הדוגמה הקלאסית היא כמובן מתעשרות חדשות, קבוצות שבין-לילה עוברות לידיים של בעלים עשיר, ומתחילות לפזר כסף בהתאם על כוכבי-על. בגלל ש"בהחתמות של שמות נוצצים, קבוצות בעצם אומרות - 'תראו אותנו, אנחנו כוח משמעותי'. אלו החתמות של הצהרה, החתמות שהן כמו תשדיר פרסומת", מסביר העיתונאי ג'ונתן ווילסון במאמר מרתק שכתב ב"גרדיאן".

מנצ'סטר סיטי עשתה זאת בפעם הראשונה ב-2008 עם החתמה חפוזה ויקרה הרבה יותר מדי של רוביניו הברזילאי. מונאקו עשתה את זה הקיץ עם רדמאל פלקאו. ואם אצל שני הכוחות העולים החדשים הללו עוד אפשר היה להבין איכשהו את המהלך, שנועד לצרכי מיתוג-שיווק לא פחות מאשר לצרכים מקצועיים - קצת קשה להבין מה עומד מאחורי הבחירה של פ.ס.ז' לרכוש הקיץ את אדינסון קבאני תמורת תשלום בומבסטי של 64.5 מיליון אירו שתעביר לנאפולי, למרות שכבר יש אצלה חלוץ רחבות קלאסי מהזן של זלאטן איברהימוביץ', ולמרות שמבחינה שיווקית היא כבר השיגה את המטרות שלה, עם ההחתמות הגדולות של השנים הקודמות. "פ.ס.ז' עדיין לכודה במנטליות ההצהרתית והפרסומית בעסקאות שהיא עושה", מסביר ווילסון. "וזה מה שקורה כשהכדורגל הופך לזרוע הבידורית של תעשיית הנפט העולמית".

עד כמה מבולגנת הכלכלה שמאחורי עולם הכדורגל, ניתן להבין באמצעות חדירתן המוגבלת של תקנות הפייננשל פייר-פליי של אופ"א. הגוף המפקח ניסה להכניס רגולציות ולקבוע שורה של חוקים, "על מנת לדאוג לעתידו הקיומי של הענף ולמנוע ממועדונים להתרסק", לדברי מזכ"ל הארגון, ג'יאני אינפנטינו. ומה קרה בפועל? המועדונים מצפצפים על התקנות, או מוצאים דרכים יצירתיות לעקוף אותן כשההוכחה העכשווית היא מסעות רכש של קבוצות כמו סיטי או פ.ס.ז'.

הכלכלן אד תומפסון, שהוגדר על-ידי עיתון "האינדיפנדנט" בתור "אחד האנליסטים המובילים בבריטניה של תקנות הפייננשל פייר-פליי", תיאר "חורים" בחוקים החדשים של אופ"א. קבוצות כבר החלו להיכנס לתוך החורים האלו בדרכים יצירתיות, בניסיון להימנע מסנקציות מצד אופ"א: פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי חתמו על הסכמי חסות עם חברות הקשורות לבעלים שלהן, ובאופן לא מפתיע ההסכמים האלו דווחו בתקשורת כיוקרתיים במיוחד, שלא לומר מנופחים הרבה מעבר לשווי הפרסומי האמיתי שלהם; ריאל מדריד מקימה קומפלקס תיירותי באי מלאכותי במפרץ הפרסי, ומתכוונת לדרוש כי ההכנסות ממנו ייחשבו לצורך המאזן התפעולי שלה, למרות שאינן קשורות כלל למועדון הכדורגל (ויש גם דוגמה דומה אצל טרבזונספור הטורקית, שמקימה תחנת כוח הידראולית); מועדונים ברוסיה ואוקראינה משחקים עם תאריכי שערי המטבע על מנת "לכבס" את הדוחות הכספיים ולגרום להם להיראות טוב יותר; בליברפול מחליטים להתעלם מחודשיים שלמים של התנהלות במועדון, בטענה כי אותם חודשיים "שייכים לתקופת הבעלים הקודמים", ומגישים דוחות שנכונים ל-10 חודשים בלבד; מועדונים מסוימים, בעיקר ממזרח אירופה, פתאום מקבלים מתנה מפתיעה בדמות כספי תמיכה "ממשלתיים" או "עירוניים".

יש צדיקים אפילו בסדום, שרואים את הדברים האלו מהצד ופשוט מתחרפנים. "זה מדהים בעיניי ששנה אחת בלבד לאחר שתקנות הפייננשל פייר-פליי נכנסו לתוקף, עולם הכדורגל נכנס לשיגעון מוחלט", אמר בסוף השבוע האחרון ארסן ונגר, מאמן ארסנל, כלכלן מדופלם ואחד שדאג להשאיר את הקבוצה שלו בשורת הרווח עוד לפני שרגולציות כמו הפייננשל פייר-פליי בכלל היו בתכנון. "נדמה שאין לחוקים ערך, והם גרמו לכולם לפעול בצורה גרועה אפילו יותר מבעבר".

***

חוסר ההיגיון הכלכלי של שוק ההעברות בא לביטוי בעוד צורה: קבלת החלטות שמתבססת על תוצאות רעות. ככל שהכישלון על כר הדשא גדול יותר, כך הקבוצה תאבד את מערכת השיקולים הרציונאלית שלה, ואז תחל להשתולל עם העברות ענק שישמשו כסוג של נחמה עצמית.

"אין היגיון, כלכלי או מקצועי, לפיו גארת בייל שווה כמעט כפול מפלקאו או קבאני", כותב ג'ונתן ווילסון. "האם ריאל היתה משלמת סכום כזה על בייל במידה והיתה זוכה בעונה החולפת באליפות ספרד או בליגת האלופות? האם ריאל בכלל שאלה את עצמה איפה משתלב בייל בקבוצה שכבר יש בה כריסטיאנו רונאלדו? או שאולי העסקה הזאת היא בסך הכל דרך מבחינת ריאל לשכנע את עצמה, שלמרות הצמיחה המטאורית של הבונדסליגה, והכסף הגדול שייכנס לפרמיירליג מזכויות שידור בשנים הקרובות - הם עדיין הילדים הכי חזקים בשכונה?".

ווילסון מזכיר כי אפילו ברצלונה הלכה בדרך הזאת, כששילמה 57 מיליון אירו עבור ניימאר. "מוכשר ככל שיהיה, עדיין אין מספיק ראיות, לא מנבחרת ברזיל ולא מהליגה הברזילאית בה שיחק, שהוא מסוגל להשתלב במכונה הטקטית של ברצלונה, ושהוא מסוגל לבצע את המטלות ההגנתיות שנדרשות בקבוצה כזאת". ייתכן, טוען ווילסון, כי ברצלונה ניסתה "לשקם בעזרת רכישת ניימאר את האגו הפגוע שלה", אחרי שחטפה 0-7 משפיל מבאיירן מינכן בחצאי גמר האלופות בעונה החולפת.