תהליך שלום נטול ששון

מראה האוהלים הנטושים והבודדים הנגלה לעיני הנהגים החולפים בסמוך למדשאת משולש הרכבת בתל-אביב, מהווה עדות חיוורת להתמוססות המחאה החברתית הגועשת של קיץ 2011.

למחאה ההיא היו יתרונות רבים, אבל חסרונה הבולט התמצה בחוסר המיקוד שלה. מרוב רצון לאחד תחת כנפיה כמה שיותר ציבורים ומגזרים, התעקשו מנהיגיה שלא לנסח מסר קונקרטי.

זה היה מקור חוזקה - כל אחד יכול היה לצקת מטען ותוכן לסיסמה "העם דורש צדק חברתי" - אבל גם מקור חולשתה, ואחת הסיבות לכך שרישומה איננו ניכר כראוי בבחירות 2013, ולא בתקציב המדינה.

הערפול המתמיד הזה, המאפשר לחמוק משיח רציונלי על סדרי העדיפויות של המדינה, מקיף את כלל המדיניות הממשלתית, לרבות בעניינים הקשורים באופן ישיר לסעיפי התקציב. כך למשל, חזרה הממשלה לשולחן המשא-ומתן עם אנשי הרשות הפלסטינית, במסגרת מה שמכונה "תהליך השלום".

בכל סיטואציה אחרת, ניתן היה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. אחרי הכול, זהו אותו נתניהו, ראש ממשלה מן הימין הפוליטי המובהק, שאחראי במידה רבה על ניתוק המשא-ומתן לפני 4 שנים, המתיישב כעת לדיון על חלוקת הארץ עם הפלסטינים.

הציבור איננו מגלה התלהבות יתרה מהשיבה למסלול המשא-ומתן המדיני, מפני שהוא קולט את הסנטימנט שמשדרת הממשלה - שעיקרו מסר כפול, מתעתע, שבו אומרים דבר אחד ומתכוונים להיפך המוחלט.

ממשלה שנשענת על קואליציה שחברה בכירה בה - מפלגת הבית היהודי - מתנגדת לעצם המשא-ומתן עם הפלסטינים, ולכל תוצאה שתנבע מהמשא-ומתן, היא ממשלה שבהגדרה אינה מתכוונת ואינה מעוניינת להיכנס למסלול תכליתי של שיחות. ממשלה שמכניסה התנחלויות מבודדות לרשימת אזורי עדיפות לאומית, על-חשבון יישובי פריפריה בתחומי ישראל, היא ממשלה שממשיכה לעודד קביעת עוד ועוד עובדות בשטח - המרחיקות כל סיכוי למציאת פתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים, או פשוט מאמירות את מחירו העתידי.

אם ממשלת ישראל הייתה רצינית בכוונותיה להגיע להסדר מדיני, היא הייתה צריכה להרחיק את מבטה מעבר לקצה אפה, ולשקול גם שיקולים שמעבר לפוליטיקה זעירה. כשאריאל שרון החליט לפנות את ההתנחלויות מרצועת עזה ומצפון השומרון, הוא הפנה עורף הן לאידיאולוגיה שהוא היה ממקדמיה הבולטים והן גם לשורת מקורבים ותומכים פוליטיים.

אינטרס עצמי אלמנטרי

נתניהו לא נראה אפילו קרוב לביצוע פעולה כה נועזת, לא במישור המדיני ולא במישור הפוליטי. מתנחלי גוש קטיף, מצידם, עשו כל שלאל ידם כדי להגדיל את עלותה של תוכנית ההתנתקות במיליארדים רבים של שקלים.

אם ממשלת ישראל הייתה רצינית בכוונותיה, היא הייתה צריכה להתחיל כבר עתה לבצע שורת צעדים, שימנעו את האמרת העלות הכלכלית, החברתית, התכנונית, המבצעית והמדינית של הורדת התנחלויות ביהודה ושומרון, שלא יוכלו להישאר שם בשום מתווה של הסכם שלום.

הצעד הראשון בכל תוכנית פעולה שהיא צריך להיות הוצאת כלל ההתנחלויות מאזורי עדיפות לאומית. ממילא מדובר באתנן כספי, שוחד מקופת המדינה ממש, שמטרתו לעודד אזרחים ישראלים לעבור להתגורר מעבר לקו הירוק, או לתגמל כספית מצביעי ימין.

הצעד השני צריך היה להיות הפסקה יזומה של כל הבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי היישובים של אריאל, מעלה אדומים וגוש עציון. לא כמחווה לפלסטינים, אלא מתוך אינטרס עצמי אלמנטרי.

ממשלת ישראל, על מומחי הכלכלה והאסטרטגיה שלה, כבר הייתה צריכה להגיע למסקנה שאין סיבה להמתין לפלסטינים כדי להפסיק לשפוך משאבים לחור השחור הקרוי מפעל ההתנחלות. אבל מה למדיניות הממשלה ולחשיבה רציונלית.