גרוניס נותן גז

דומה שהאסימון נפל אצל נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס: הרכב מורחב של 7 שופטים ידון בעוד כחודש בעתירות שהוגשו נגד החלטת הממשלה להגביל את יצוא הגז הטבעי שיופק מהקידוחים הישראליים ל-40%.

בדיון שהתקיים בעניין זה בהרכב של 3 שופטים, העירו השופטים הערות שמעוררות תקווה לאופטימיות: בלי קשר להכרעתם בסוף העתירה, דומה שהם הבינו את גודל השעה ואת החשיבות הקריטית של הנושא. ההרכב הורחב, צו על-תנאי הוצא, ונקבע דיון דחוף יחסית.

לא בטוח שיש בסיס לאופטימיות הזו. גם אם כל טענות העותרים יישמעו ויתקבלו, אין ביטחון שהתוצאה תהיה טובה למשק הישראלי ולחברה הישראלית בשיקול ארוך-טווח ורחב-אופקים. לא בטוח שחכמי המשפט, מוכשרים ככל שיהיו, יכולים לנתב למעשה את פרשת הגז הטבעי למחוזות חיוביים.

הסיפור הזה חורג מעבר לכישורים המשפטיים, מעבר ליכולת הניתוח של שופטים ויועצים משפטיים, מעבר לסעיפי חוק והחלטות ממשלה. זה סיפור על עתידה של החברה הישראלית, לא פחות.

כדי להמחיש זאת, אפשר לנסות לשרטט את מראה פניו של המשק הישראלי היה וההחלטה הכלכלית האופטימלית תתקבל. נניח שהממשלה תחליט להעביר את שאלת קביעת מכסות היצוא להכרעת המחוקק. נניח שהכנסת תפעל את פעולתה במהירות, כך שהאינטרסים הכלכליים של שותפויות הגז לא ייפגעו, ותוכניותיהן יוכלו להתקדם כראוי. נניח שמכסת הגז ליצוא תאפשר למדינה להזרים משאבי אנרגיה זולים לתצרוכת של המפעלים הגדולים בתעשייה המקומית, וגם לגרוף תמלוגים נאים מהפקת הגז המיועד ליצוא.

כל זה אינו מבטיח שגשוג חברתי, אלא טומן בחובו סכנות גדולות. המשק הישראלי - על היד הנעלמה של השוק החופשי ועל הרגולציה המסורבלת שלו, הנתונה להשפעה מצד בעלי אינטרסים - מעולם לא הצטיין במדדים של צדק חלוקתי. גל ההפרטות במשק העשיר שכבה צרה של בעלי הון. תחומים רבים של תעשייה נשלטים עדיין על-ידי מונופולים או שחקנים דומיננטיים במיוחד, הנהנים מהטבות ישירות ועקיפות, כלכליות ורגולטיביות, המסייעות להם לשמר את כוחם.

קביעת מכסת גז שרירותית לתצרוכת מקומית עלולה לקבע את מעמדם של מי שיזכו לאספקה של אנרגיה זולה, לשליטים הבלתי מעורערים של תחומם, ולקפד כל סיכוי לתחרות.

השלכות כלכליות של עשרות מיליארדי שקלים

בראיית מאקרו, הפוליטיקאים יוכלו לחגוג. מאזן התשלומים ישתפר ללא היכר, הכנסות הממשלה יגדלו, אולי אפילו המסים יירדו. אולם המבנה החברתי שיתקבע יוליד שני מעמדות חברתיים קשיחים, שהמוביליות ביניהם תהיה על סף הבלתי אפשרית. מדד האי-שוויון ירקיע שחקים. היעדר תחרותיות, צמיחה לעשירים בלבד, שיעורי אבטלה גדלים - כל אלה יולידו עוד ועוד הקבלות בין המשק הישראלי לבין נסיכויות הנפט העצלות, שכלכלתן נסמכת על ניצול משאבי טבע ותו לא.

ובמה עסוקים המשפטנים שלנו? בשאלה אם חוק הנפט הנושן מסוגל לשאת על כתפיו השחוחות את קביעת הממשלה על מכסות הגז ליצוא ולשימוש מקומי, שהשלכותיה הכלכליות נאמדות - בהערכה זהירה - בעשרות מיליארדי שקלים ובמראה פניו של המשק בעשרות השנים הבאות.

האם הפרוטוקולים של ועדת צמח, שעליהם הושתתה החלטת הממשלה, אף שזו סטתה מהמלצות הוועדה, יפורסמו לציבור אם לאו; האם נעשתה עבודת-מטה מספקת בטרם החליטו השרים כפי שהחליטו; האם חוות-דעתו של המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים-פיסקליים אבי ליכט, כי ניתן להסתפק בהחלטת ממשלה אך מוטב היה להסדיר את הנושא בחקיקה - משמעותה כך או אחרת.

לזכותם של העותרים - המרכז האקדמי למשפט ועסקים, עמותות ציבוריות וכמה חברי כנסת פעלתנים - ייאמר כי הם כללו בעתירותיהם את השיקולים האמיתיים שאמורים לעלות על שולחן הדיונים. הבעיה היא שאלה אינם שיקולים משפטיים ברובם המכריע, והשולחן שעליו הם אמורים לעלות אינו דוכן השיפוט.

שותפויות הגז מצדן מבקשות הכרעה מהירה, תוך מסמוס הדיון הציבורי המתחייב בנושא כבד-משקל זה. כה כבד-משקל, עד שהיעדר העיסוק הציבורי בו מעורר תדהמה.

אילו הייתה נוחתת כעת רקטת קסאם על אחד מיישובי עוטף עזה, היה הדבר מעורר רעש ציבורי גדול אלפי מונים, אף שאין להשוות בין השפעתה על עתיד המדינה, לבין השפעת הדיון בשאלת הגז הטבעי.