משקיף פוליטי

הוא יתאבד על ירושלים מדינית, אבל מוותר עליה פוליטית

אחרי שנפתח בחגיגיות לפני שבועיים, התחדש אמש המו"מ המדיני הרחק מעיני המצלמות. מיקום הפגישה ומועדה נשמר תחת מעטה של חשאיות אך אין בכך כדי להעיד על רצינות השיחות. הן יכולות להיות פתוחות לפוטו-אופ (הזדמנות צילום תקשורתית), וכלום לא ידלוף, או להתקיים על הירח, וכל תוכנן יופץ. אם הצדדים רציניים רק הזמן יעיד.

פרט לשרת המשפטים ציפי לבני משתתף בשיחות מהצד הישראלי גם עו"ד יצחק מולכו, שליחו המיוחד של ראש הממשלה. מולכו, מהמעטים והבודדים שזוכה לאמון מוחלט של ראש הממשלה, הוא משגיח הכשרות מטעמו של נתניהו.

הוא דואג שלבני לא תערבב חלילה בשר בחלב אמו ולא תכניס לסירים דבר מבלי שהוא יפקח עין ויאשר, ועל הדרך הוא מקפיד ששרת המשפטים, רחמנא ליצלן, לא תצבור כוח ותתחזק. זו גם הסיבה שעל אף שבהסכם הקואליציוני סוכם ששרת המשפטים תקים מנהלת שלום מסודרת שתרכז את השיחות, ראש הממשלה מתנגד, ולבני תיאלץ להתייעץ בכל פעם שתרצה עם מומחה מתחום אחר לפי קצב התקדמות השיחות: גבולות, מים, הסדרי ביטחון, העיקר שלא יהיה מטה מסודר.

זה לא שנתניהו מנסה להכשיל את השיחות. בסביבתו מתרשמים דווקא שהוא רציני, אבל תוהים האם יצליח לגייס את האומץ הדרוש ללכת למהלך דרמטי שיחייב אותו לצאת נגד חבריו בליכוד. זו השאלה הגדולה אבל היא עוד לא הגיעה למבחן. בינתיים נתניהו מתנהל מהיום למחר, קונה זמן. עכשיו קיץ, חם, כולם בדרך לחופשה או חוזרים ממנה, עוד מעט יגיעו החגים, ובסופם יפתח מושב החורף של הכנסת. אחר כך אלוהים גדול.

עד שובה של הכנסת לא צפויות שום דרמות, לא בתחום המדיני, גם לא בפוליטי וגם ציר בנט-לפיד ימשיך לתפקד כמשפחה. עד מתי בנט ולפיד יישארו אחים? זה לא תלוי בהם, אלא בהתקדמות של לבני ועריקאת.

ביבי ויתר על ירושלים?

נראה שבעוד ראש הממשלה מוכן להתאבד על ירושלים מבחינה מדינית, מבחינה פוליטית הוא דווקא עושה קולות של ויתור. על הקרב המתקיים על ראשות הבירה משקיף נתניהו מהיציע מבלי לטבול את ידיו ורגליו.

ראש הממשלה היה מעדיף לראות את ניר ברקת ממשיך לכהונה נוספת, אבל כשאביגדור ליברמן, האיש שבזכותו נתניהו יושב קדנציה נוספת על כיסא ראש הממשלה מריץ יחד עם אריה דרעי את משה ליאון לראשות העיר, נתניהו צופה במשחק וממשיך לפצח גרעינים בשקט. לא על זה הוא יריב עם איווט. קשה שלא לתהות מה מידת הקורלציה בין המדיני לפוליטי, והאם נתניהו חושב שאין עתיד לירושלים ולכן חבל להתאמץ עבורה. ימים יגידו.

המאבק על רשות עיריית ירושלים עדיין מנומנם אבל הוא ילך ויתחמם ככל שהסתיו יתקרב. שלטי חוצות כבר יש. עכשיו של ליאון, קודם היו מודעות של ברקת. הקמפיין הנגטיבי של ברקת ואנשיו, איש החווה איל ארד וארתור פינקלשטיין (שבבחירות הכלליות מייעץ דווקא ליריב ליברמן), הוא בכיוון ברור: שהקומבינה חוזרת, שליאון מופעל על ידי ליברמן ודרעי, שהוא מועמד של החרדים. השניים בכלל מריצים אותו בפייסבוק לראשות עיריית גבעתיים, שם גר עד לא מזמן. אצל ברקת, שרץ ברשימה עצמאית, מתהדרים בתמיכת רבני הציונות הדתית ומנפנפים בתיק השיכון בעיר שהוצא לראשונה בקדנציה הנוכחית מידי החרדים.

את ליאון מריצים יוסי לוי וישראל בכר, שליוו במערכת הבחירות האחרונות את דרעי וש"ס וקודם לכן עבדו עם הליכוד ונתניהו ויש להם מניות בחזרתו לראשות הממשלה. במטה ליאון טוענים שרק מי שאין לו שום הישג מנסה לתקוף את היריב במקום להתגאות בהישגים של חמש השנים האחרונות, ושאולי פשוט לא קיימים כאלה.

הם מנסים לקרוע את מה שהם מכנים מסיכה מעל פניו של ברקת בטענה שהיה זה הוא שהקים קואליציה עם החרדים ומכנים אותו מפיק אירועים וגוזר סרטים שעושה פסטיבלים ומלכלך את העיר.

בקרב השליטה על הבירה יש הכל: מלחמה על קולות החרדים, החילונים, הציונות הדתית והרבנים, פוליטיקה ישנה וחדשה, יצרים, השמצות, תככים ומזימות כאילו מדובר בבחירות לראשות הממשלה. קרב פוליטי מהזן המשובח שכולל מאבקי שליטה על סניף הליכוד בעיר; ברית קואליציונית אלטרנטיבית בין ליברמן-דרעי-גפני עוקפת ציר בנט-לפיד; בוקה ומבולקה בקהילה החרדית שראשיה גפני ופורוש תומכים בליאון אך למזלו של ברקת מדובר בקהילה שסועה שאינה מצביעה כאיש אחד; ובכל הבלגן הזה גם נחשפה חולשתו של נתניהו אל מול ליברמן שותפו הקואליציוני הבכיר, שנהנה בין היתר מתמיכתו של גדעון סער, שעד לא מזמן היה בן בריתו של ראש הממשלה. ובמטה ליאון אומרים שהיד עוד נטויה.

ליברמן תומך בגלו בליאון, ועושה הכל בכדי שזה ייבחר. כזכור, היה זה ליברמן שהביא את ליאון ללשכת רה"מ בתחילה כראש הלשכה ולאחר מכן כמנכ"ל משרד רה"מ במקומו. הקשר ביניהם החל עוד ב-93 כשיהושוע מצא הפגיש ביניהם.

מנגד ניצב ברקת. ראש העיר שיחסיו עם נתניהו ידעו עליות ומורדות, זכה בשנה האחרונה לעדנה ביחסיו עם רה"מ בזכות שני אירועים בולטים, ואולי שלושה: הראשון שבהם הוא קריאת מחלף בכביש בגין על שם אביו של ראש הממשלה, הפרופ' בן ציון נתניהו ז"ל. האירוע השני היה הענקת תואר יקיר כבוד לשלדון אדלסון שמשמעותו לגבי ראש הממשלה אינה זקוקה לפירושים.

האירוע השלישי, שיש מי שסבורים שאף הוא תרם למערכת היחסים, היה עריכת תצוגת הפורמולה 1 בירושלים בחסות עיתונו של אדלסון, ישראל היום. עובדה זו אולי יכולה להסביר את הריאיון עם ברקת שפורסם באותו עיתון. בסביבתו המחושבת של ראש העיר המכהן ודאי קיוו שמחווה פלוס מחווה שווה תמיכה של רה"מ בברקת, אולם כאמור מן הצד השני, ניצב עם מלוא כבוד משקלו ליברמן, ויש לו משקל, גם כשאינו שר חוץ. 11 האצבעות שלו הן סוד הישרדותו של נתניהו כראש הממשלה.

במצב הנוכחי ברור שבפני ראש הממשלה יש אם כך רק שתי ברירות: האחת לתמוך בליאון (ששרי וח"כי ישראל ביתנו יודיעו כבר בימים הקרובים על תמיכתם בו, וזה כולל את הנסיכים שמיר ולנדאו). האפשרות השנייה להישאר על הגדר, רגל פה רגל שם, סדר עם כולם. עד עכשיו נתניהו לא נקט צד. אם צריך להמר, הוא ודאי יישאר בבית ברחוב בלפור, יאכל גלידה, וישאיר לכוחות השוק להכריע בסוגיית ניהול העיר שהוא, אגב, נמנה על תושביה. מבחן התוצאה יצביע על נתון שנותר בגדר נעלם: האם תמיכת ראש הממשלה בכלל מכריעה. זאת מלבד התהייה האם לראש ממשלה בישראל יש את הפריווילגיה בכלל להפגין אדישות לגבי העיר שחוברה לה יחדיו.